בלב העיר הגדולה מסתתר כפר קטן שנראה כאילו נלקח ממקום אחר. במקום שמרגיש הכי חו"ל בתל אביב, אנחנו חוזרים לימים שלפני הקמת העיר. אנחנו חוזרים לימים שבהם העיר יפו החלה להצית את הדמיון של מאמינים נוצרים שזרמו לארץ ישראל באמצע המאה ה-19. הם שאפו להביא גאולה לעולם, וגם לגאול את עצמם, וזהו סיפורם. 


טיול בתל אביב || המושבה האמריקאית-גרמנית

בקצרה: הכפר הקטן והנשכח על גבול יפו, שהגיע לכאן מהצד השני של העולם

משך זמן: עד שעתיים | דרגת קושי: מסלול נוח להליכה, עם גרם מדרגות בהתחלה

(קישור למפה)

 

אנחנו מתחילים את הטיול שלנו בשדרות ירושלים, ליד תיאטרון גשר. מאז הקמתה, השדרה הזו הייתה עורק החיים הראשי של יפו המתחדשת. היא הוקמה בשנת 1915 מתוך קנאה לעיר השכנה - המושל הצבאי של יפו, חסן בק, רצה שגם בעירו יהיה משהו דומה לשדרות רוטשילד בתל אביב. באותה תקופה התנהלה מלחמת העולם הראשונה, וחסן בק היה יכול להוציא צווי גיוס לעבודות כפייה. הוא תפס ערבים ויהודים שסללו את השדרה הזו שנמתחה אז משום מקום לשום מקום. את דקלי הוושינגטוניה החרים מבית הספר החקלאי מקווה ישראל. כשחנך את השדרה, הוא קרא לה על שם מפקדו - ג'מאל פשה. דמיינו שהיום ראש עיריית ירושלים היה מקים אצטדיון חדש רק מתוך קנאה לתל אביב… וקורא לאצטדיון על שמו.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, הבריטים גירשו את הטורקים מארץ ישראל. אף אחד בעיריית יפו לא רצה להמשיך ולהנציח את השליט האכזר ג'מאל פשה. כן רצו לכבד את השליט החדש של הארץ - מלך בריטניה באותה עת, וכך הפכו שדרות ג'מאל פשה לשדרות המלך ג'ורג' החמישי.

חילופי השלטון בארץ ישראל היטיבו עם יפו. בתקופת המנדט הבריטי, העיר פרחה. במקום שדרה שוממה הרחק ממרכז העניינים, יפו גדלה והתפתחה אל עבר השדרה כאילו כדי להצדיק את הקמתה. השדרה הפכה לחביבה במיוחד על תושבי יפו, ובאותה תקופה ניטעו בה עצי הפיקוס, שהיום עושים צל אדיר על העוברים והשבים.

בערבית נקרא המקום "אל נוזהא", כלומר, הטיילת. כאן היו תושבי יפו מטיילים ומבלים את שעות הפנאי. אלו שחיפשו מופעי בידור היו יכולים לבקר בתיאטרון אלהמברה (היום מרכז הסיינטולוגיה, שנמצא לא רחוק מאיתנו), בקולנוע רשיד (זהו מועדון התיאטרון היום, שנמצא מולנו) או בקולנוע נביל - לימים, קולנוע נוגה. לקראת שנות ה-90' הקולנוע הוסב למשכן האופרה הישראלית, אך תוך זמן קצר היא פינתה את מקומה לתיאטרון חדש בשם "גשר". התיאטרון נוסד על ידי עולים מברית המועצות לשעבר, והוא פועל במשכנו הנוכחי מאז 1998.

אנחנו מתחילים ללכת מזרחה, על קטע מדרחוב שמוביל לרחוב נחמה. משמאל לנו ניצב תיאטרון "גשר". על הדרך, אנחנו רואים את השכונה שהחלה לשאת בשנים האחרונות את השם "מתחם נוגה" - שילוב מיוחד של מדרחוב מסוגנן וסמטאות מחוספסות. אפשר למצוא כאן בתי קפה עדכניים, סדנאות מעצבים, חנויות אופנה, וגם שרידים של בתי מלאכה מפעם. שכונה שהיא גם כבר וגם עדיין לא. ברחוב נחמה אפשר לקפוץ רגע לסופר כדי לאסוף מצרכים לפיקניק. אם בא לכם להתפנק, בקרו ב"קזינו סן רמו" - המקום ידוע בארוחות הבוקר המושחתות שמוגשות בו, וגולת הכותרת היא תפריט הקוקטיילים המיוחדים.

ארוחות בוקר מושחתות ותפריט קוקטיילים מצוין. קזינו סן רמו

אנחנו ממשיכים על רחוב נחמה עד לגרם המדרגות הגדול שבקצה הרחוב (אפשר לעקוף את גרם המדרגות הזה דרך הרחובות שמסביב, אבל זו הליכה קצת ארוכה; כדי להימנע מהטיפוס במדרגות מומלץ להתחיל את הטיול מהנקודה הבאה).

כשאנחנו עולים למעלה, מתגלה לפנינו רחבה גדולה. הגענו אל המושבה האמריקאית-גרמנית - בלב העיר הגדולה מתחבא הכפר הקטן הזה, שנראה כאילו נלקח ממקום אחר. המושבה הזו הוקמה לפני שמישהו בכלל חלם על תל אביב. הקימו אותה מאמינים נוצרים שהגיעו לארץ ישראל מתוך אמונה דתית יוקדת. הראשונים להגיע לכאן היו אמריקאים, ואחר כך הגיעו הגרמנים. היום, המושבה המתחדשת היא אחד ממתחמי הנדל"ן הכי מבוקשים בתל אביב. רוב המבנים אינם מקוריים, אבל הם כן עוצבו כך שהם משמרים את האדריכלות הייחודית של המושבה.

בבוקר סתווי אחד בשנת 1866 היה אפשר לראות מהעיר יפו את אניית המפרשים "נלי צ'ייפין" מתקרבת אל החוף. המקומיים חשדו באנייה הזו כאילו הייתה חללית שנשאה עליה חייזרים. מהאנייה ירדו 156 אנשים, שכולם הגיעו ממדינת מיין שבארצות הברית. את הקבוצה הוביל ג'ורג' אדמס - שחקן תיאטרון שפרש מהמקצוע כדי להיות מטיף ולהנהיג כת מאמינים. אדמס הפליא בדרשותיו וסחף אחריו איכרים, נגרים ובעלי מלאכה אחרים במטרה לעלות לארץ ישראל. הוא טען שעלייתם תזרז את בוא הגאולה, כי הם יכשירו את הקרקע לעלייה יהודית. רק בשעה שכל היהודים ישובו לארץ ישראל, יחזור לחיים המשיח ישו.

כפי שהסיפור הזה נשמע לנו משונה, גם השלטון העות'מאני חשש מהקבוצה הביזארית הזו. לכן, מנהו מהם לקנות את חלקת האדמה, שעליה כבר שילמו כסף טוב. אדמס הרגיע את הקהילה, ועודד אותם שתוך זמן קצר העניין יסתדר. בחודש הראשון שלהם בארץ ישראל נאלצו לשהות במחנה ארעי על חוף ימה של יפו. לרוע מזלם, שנה לפני נחיתתם על החולות שמצפון ליפו, בתוך העיר השתוללה מגפת כולרה. המתים נקברו בקברים לא מסומנים על חוף הים... בדיוק במקום שבו האמריקאים הקימו את אוהליהם. חלקם נדבקו במחלה הקשה, ולא זכו להקים את בית הקבע שלהם בארץ ישראל.

ייתכן שזה המחנה הארעי שהקימו האמריקאים על חוף ימה של יפו

בתי הקבע נבנו מעצים שהובלו באנייה, כל הדרך מאמריקה הרחוקה. כשחלקת האדמה שרכשו סוף סוף נמסרה לרשותם, האמריקאים סחבו את העצים הללו אל המקום שבו הקימו את בתיהם הראשונים. בתי המושבה נבנו סביב הצטלבות של שני רחובות. לא בכדי נבנתה המושבה סביב צורת צלב - זו הייתה דרך נוספת לסמל את אדיקותם של מייסדי המושבה האמריקאית.

אז איפה הם אותם אמריקאים? מנהיגותו של ג'ורג' אדמס התבססה על כריזמה, אבל לא הרבה מעבר לכך. רוב הזמן היה מסתובב בין בתי המושבה כשהוא מתנדנד מצד לצד מרוב שהיה שתוי. גם השלטונות העות'מאניים לא סייעו למושבה לשגשג והערימו עליה קשיים רבים. האדמה לא הצמיחה יבול מספיק, בריאותם של המתיישבים התרופפה, והריבים בתוך הקבוצה פשוט המאיסו את החיים. כמעט כולם חזרו לאמריקה תוך שנתיים מיום הגעתם ארצה. רק אחד נשאר במושבה האמריקאית - רולה פלויד.

אנחנו ממשיכים מהרחבה ישר, פונים שמאלה ברח' אליהו קשאק עמיקם. מימין ומשמאל מתגלים בתים אותנטיים של המושבה האמריקאית, שעברו תהליך שימור ושיחזור. אנחנו פונים ימינה אל רח' בר-הופמן, ועוצרים ממש על הפנייה - מול ביתו של רולה פלויד, בכתובת רח' בר-הופמן 17.

רולה פלויד הביא איתו מאמריקה כרכרה. זמן קצר לאחר הקמת המושבה האמריקאית, כרכרתו של פלויד הייתה הראשונה לעלות על הדרך החדשה שנסללה בין יפו לירושלים. זו בעצם הייתה מעין מונית שירות של פעם. פלויד נסע הלוך ושוב בקו יפו-ירושלים, כשהוא מסיע את מי שהגיעו מאמריקה ומאירופה כדי לבקר בארץ הקודש. הצליינות הגוברת לארץ ישראל הייתה הזדמנות עסקית מצוינת. הוא שקד על כתבי הקודש, למד את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, ובזכות הידע שצבר הפך למדריך תיירים מבוקש. כך היה לחלוץ התיירות בארץ ישראל.

בית רולה פלויד

רולה פלויד היה אחד האמריקאים הבודדים שהחזיקו מעמד במושבה, אך גם הוא נטש לבסוף, ועקר לירושלים. בעצם, המושבה האמריקאית החזיקה מעמד רק שנה-שנתיים. זה היה כישלון מהדהד. אולם, זמן קצר לאחר מכן החלה קבוצה חדשה של מאמינים נוצרים להשתקע בארץ הקודש. אלה היו חברי כת הטמפלרים, שהתקבצו בדרום גרמניה. הטמפלרים החליטו להתיישב בארץ ישראל, להקים בה מושבות חקלאיות, ועל ידי כך הם האמינו שתבוא הגאולה וישו יחזור לחיים.

קבוצה ראשונה של טמפלרים הגיעה לחיפה ב-1868, ובנתה בתי אבן לאורך הדרך הנקראת כיום שדרות בן-גוריון, למרגלות הגנים הבהאיים. שנה לאחר מכן הגיעה קבוצה שנייה ליפו. כל קבוצה מנתה כמה מאות מתיישבים, והיו ביניהם חקלאים, אנשי מלאכה, סוחרים ועוד. הטמפלרים שהגיעו ליפו ראו את בתי האמריקאים, והחליטו שזה בסיס טוב להתחיל ממנו. הטמפלרים קנו את הבתים הנטושים, והמושבה הפכה בן לילה מאמריקאית לגרמנית. לכן, היא נקראת היום המושבה האמריקאית-גרמנית.

אנחנו ממשיכים על רח' בר-הופמן, כשמימין לנו מתגלה הכנסייה - כנסיית עמנואל. אמנם שמם של הטמפלרים נגזר מהמילה "טמפל" - בית מקדש. אולם, הם לא האמינו בבניית היכלות, כנסיות ומקדשים. הם האמינו שהמקדש האמיתי צריך לקום בליבותיהם של אנשים. במשך שנים רבות, מבנה הציבור החשוב ביותר במושבה נקרא "בית העם". כנסיית עמנואל נבנתה רק בשלב מאוחר יותר.

בשנת 1898, הגיע לביקור בארץ ישראל הקיסר הגרמני וילהלם השני. התרגשות עצומה אחזה בכל. גשרים הושקו, חומות נפרצו, שערים נבנו, דרכים נסללו, וגם - כנסיות נבנו. אחת מהכנסיות שהחלו להיבנות לקראת הגעת הקיסר הייתה כנסיית עמנואל. לרוע המזל, היה עיכוב של כמה ימים בהנחת אבן הפינה לכנסייה. הקיסר לא היה יכול להשתתף בטקס, אבל כמה מנציגיו כיבדו בנוכחותם. הקיסר ורעייתו תרמו פעמון למגדל הפעמונים של הכנסייה בשנת 1904, עם גמר הבנייה. עד היום ישנה קהילה שמתפללת במקום, ואפשר לבקר בה בתיאום מראש. מדי פעם נערכים במקום קונצרטים לעוגב.

המושבה הגרמנית בגלויה

אנחנו ממשיכים להצטלבות הרחובות במרכז המושבה. מצד ימין נמצא בית ידידות מיין - בית מורשת שעוסק בתולדות המושבה האמריקאית. אפשר לבקר בו בתיאום מראש. מצד שמאל ניצב בית עמנואל. כאן הוקם בית העם הטמפלרי. כמה שנים לאחר הקמתו, הוא נרכש על ידי הברון הרוסי פלטון פון אוסטינוב, שהצטרף לקהילה הטמפלרית המתרחבת בשנת 1878. בשתי הקומות הראשונות של המבנה שרכש, אוסטינוב הפעיל בית מלון שנקרא "מלון הפארק". הוא נקרא כך בשל הגינה המטופחת שהקיפה אותו, שהייתה אחד מהגנים המתוכננים הראשונים בארץ. זה היה מלון כה מפואר, שהוא נבחר לארח את הקיסר וילהלם השני ורעייתו בעת ביקורם בארץ. והיכן לנו מאות המשרתים שליוו אותם? ממש ליד.

במורד רחוב אוארבך נמצא מלון דריסקו היפהפה, שנחנך בשנת 2018 לאחר תהליך שימור מחמיר. בין כל בתי העץ של המושבה האמריקאית, זה היה המבנה היחיד שנבנה באבן. המלון המודרני שפועל כאן כיום נקרא על שם האחים ג'ון וג'ורג' דריסקו, בני המושבה האמריקאית שהקימו את המבנה, ופתחו בו מלון בשם "גראנד הוטל". בשנת 1870, כשהמלון עבר לידיים גרמניות, שמו הוסב ל"מלון ירושלים". כאן התאכסנה הפמלייה של הקיסר הגרמני בעת ביקורו בארץ ישראל.

שימו לב לעיצוב המיוחד של דלת הכניסה למלון - בקשת שמעל הדלת נכתב בגרמנית ובאנגלית פסוק מספר ישעיהו: "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ, וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה" (ישעיהו, ס', י"ח). מעל הדלת מופיע כוכב מוזהב - זהו "כוכב בית לחם" מהמיתולוגיה הנוצרית, כוכב שזרח במיוחד בעת לידת ישו.

סמל מהמיתולוגיה הנוצרית. כוכב בית לחם

היום "מלון הפארק" הוא אכסנייה שמלינה צליינים במחירים נוחים, ואילו "מלון דריסקו" הוא זה שמלין את המבקרים האמידים יותר. מאז מסע הקיסר וילהלם השני בארץ ישראל, הדברים התהפכו...

הטמפלרים נשארו כאן גם אחרי מלחמת העולם הראשונה. המנדט הבריטי לא הפריע להם. עד שפרצה מלחמת העולם השנייה. הטמפלרים כבר הספיקו לגדל שלושה דורות בארץ ישראל, אך הם שמרו אמונים למולדת הגרמנית. בשנות ה-30' החלו חלק מהם להניף דגלים עם צלבי קרס. כן, כן - ממש בארץ ישראל הונפו דגלים של גרמניה הנאצית. היישוב היהודי כמובן לא סבל את זה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, גם הבריטים החליטו לשים לזה סוף. הטמפלרים הפכו למעשה לנתינים של מדינת אויב, והיה אפשר לסלק אותם ולהחרים את רכושם, וכך הבריטים עשו.

בתי המושבה הגרמנית עברו לרשות ממשלת המנדט, ובבניינים שסביבנו שכנו מחלקות שונות של הבולשת הבריטית. זה היה הגוף שרדף את המחתרות אצ"ל ולח"י. אנחנו יורדים במורד רחוב אוארבך, חוצים את רחוב אילת, ומסתכלים על הבניין בכתובת רח' אילת 14. בניין זה שנבנה בסגנון האר-דקו, שימש כמפקדת הבולשת הבריטית, ובשנת 1944 היה מטרה להתקפה של האצ"ל והלח"י. לאחר קום המדינה, פעל כאן בית המשפט המחוזי. אחר כך המבנה ננטש והפך לבית בושת. כמה משונה יכול להיות סיפור חייו של בניין אחד...

אנחנו צועדים מזרחה על רחוב אילת, פונים שמאלה אל רחוב אליפלט ואחר כך פונים ימינה לסמטת אהרן שלוש. אנחנו עולים כעת במעלה הסמטה, שהייתה הדרך הראשית של שכונת ואלהלה. היא נבנתה עם שגשוגה של המושבה הגרמנית. הילדים הטמפלרים גדלו והקימו משפחות, והם הקימו לעצמם שכונה חדשה - מעין שיכון זוגות צעירים. השכונה נקרא בשם "ואלהלה" - זה היה שמו של גן העדן של האלים במיתולוגיה הנורדית. הסופר זאב סמילנסקי, אביו של הסופר ס. יזהר, כתב על ואלהלה: "בעוברינו באותה שכונה קטנה של גרמנים שנבנתה נגד נווה צדק, נתענג לראות בתים יפים בנויים בטעם טוב... לעומת זאת בבואנו למשכנות יעקב שביפו, נצטער. מה רעים אהלך יעקב ומה טובים משכנותיהם בני גרמניה".

אנחנו עולים במעלה הסמטה שנקראת על שמו של מייסד השכונה הסמוכה - נווה צדק. היא משתרעת מצפון לנו, מצידו השני של התוואי ששימש בעבר את מסילת הרכבת מיפו לירושלים. המסילה הזו אמנם חצצה בין בתי היהודים לבין בתי הטמפלרים, אך היו קשרים בין האוכלוסיות. אחד ממקומות המפגש הפופולריים ליהודים ולגרמנים היה "קפה לורנץ".

בקצה סמטת אהרן שלוש אנחנו פונים ימינה. מצד ימינה ניצב מכון "נווה שכטר" לתרבות יהודית. יש כאן גם בית כנסת קונסרבטיבי וגם בית קפה כשר בשם "לורנץ ומינץ". בית הקפה משמר את שמו המקורי של המקום - "קפה לורנץ". הסופר ש"י עגנון תיאר את בית הקפה בספרו "תמול שלשום" כמקום אסקפיסטי. פה היו מזמינים כוס משקה כדי לשכוח מצרות היומיום. בערבים היו נערכות כאן הרצאות, קבלות פנים רשמיות, וגם מסיבות ריקודים. גם סרטים הוקרנו כאן - בין המקומות הראשונים שבהם ראו תושבי ארץ ישראל את ההמצאה החדשה של תמונות נעות שלימים תיקרא "קולנוע".

כמו כל בתי הטמפלרים, גם "קפה לורנץ" עבר לידי הממשלה הבריטית, וכשקמה מדינת ישראל - לידי ממשלת ישראל. בשנת 1949 המבנה הועמד לרשות הוועד למען החייל, שהפעיל כאן גם אולם חתונות שהושכר לחיילים במחירים נוחים. המקום הזה ידע הרבה שמחות עד שנות ה-70', כשהמבנה ננטש לאנחות.

הבניין ממול עודנו ברשות ממשלת ישראל. משרד הכלכלה עושה בו שימוש. בעבר הוא שימש כקונסוליה הגרמנית. בשנות ה-30' הוא היה מעוטר בדגלים עם צלבי קרס. איך שגלגל מסתובב לו...

כדי לחזור אל נקודת ההתחלה, אפשר ללכת על רחוב אילת בחזרה לכיוון יפו. מדובר בדרך סואנת שלא נעים ללכת בה, ולכן מומלץ לקחת אוטובוס ממרגלות מגדל נווה צדק הסמוך (תחנת אילת/שלוש). קו 40 או קו 41 של "דן" ייקחו אתכם בחזרה לשדרות ירושלים תוך דקות ספורות.

 

מה צריך לדעת? המסלול כולל עלייה במדרגות משדרות ירושלים למושבה האמריקאית-גרמנית, אך רובו מישורי ונוח להליכה. הולכים ברחובות שקטים ונעימים, למעט קטע קטן ברחוב אילת הסואן - את הכביש חוצים בזהירות במעבר החצייה. יש נקודות עם עצים וספסלים, אבל כדאי גם להצטייד בכובע או שמשיה לקטעים שאין בהם צל. נקודת ההתחלה נמצאת בשדרות ירושלים - אזור נגיש מאוד בתחבורה ציבורית (קווים 18, 40 או 41 של "דן"). הטיול הזה מתאים לכל שעות היום, אך מומלץ במיוחד לשעות היום. בניגוד לנווה צדק המפורסמת, זה מסלול שעובר במקומות שעדיין לא התגלו על ידי התיירים, אז אפשר לבוא גם בימי שישי מבלי להרגיש תנועה ערה מדי של אנשים. בתחילת הסיור אפשר לאכול ב"קזינו סן רמו" או לקחת צידה לדרך בסופר שברחוב נחמה. לארוחות מלאות ועשירות - אפשר לעצור באמצע במלון דריסקו, או לסיים בקפה לורנץ ומינץ. אם רוצים לשלב בסיור ביקור בכנסיית עמנואל או בבית ידידות מיין, יש לתאם זאת מראש.

פעילות עם ילדים - במהלך הסיור מספרים על בני עמים שונים (יהודים, ערבים, אמריקאים, גרמנים, בריטים ועוד). זו הזדמנות לתת לילדים קצת רקע על כל מדינה, ולשוחח איתם על מה שזה גורם להם להרגיש שבני עמים שונים נמצאים באותה ארץ. שאלו שאלות מנחות כמו: האם היום אפשר לדמיין שקבוצה של גרמנים פשוט תבוא ותתיישב בארץ ישראל? המושבה האמריקאית-גרמנית היא אתר שנראה כאילו הוא לקוח מתוך סרט. תרשו לילדים לשחק אותה כאילו הם בתקופה אחרת. תמציאו להם דמות (למשל, הנס פיטר, בנו של האופה במושבה הגרמנית, שלומד בכנסייה והולך לשאוב מים מהבאר הסמוכה), ותנו להם להשתולל עם הדמיון. אם תדליקו אותם על הרעיון, ותיתנו להם דוגמא בעצמכם, הם יעלו מופע שלם סביב הדמות שתמציאו להם. אם הם לא ממש אוהבים לשחק, אפשר גם לעשות סט צילומים על רקע הנוף הפסטורלי של השכונה.

 

וואו! הגעתם עד לפה... כנראה שזה מעניין אתכם!

אפשר להירשם לקבלת עדכונים במייל (בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש, ולא יותר מפעם בשבוע).

נהניתם? הראו זאת! עשו לייק 👍 לעמוד הפייסבוק TLVXP כדי להביע את הערכתכם.

ואם באמת התחברתם, ואתם רוצים לפגוש אותי, אני מאוד אשמח שתזמינו אותי להדריך אתכם בתל אביב - כתבו לי.

קבוצה שהדרכתי בסיור במושבה האמריקאית-גרמנית. תומר שלוש

Comment