טקסט זה נכתב לרגל שנת המאה לגירוש תל אביב, ושודר בפודקסט המוצלח "קטעים בהיסטוריה" של יובל מלחי בשני חלקים:

כולנו מכירים היום את תל אביב כ"עיר ללא הפסקה". בתי הקפה שנפתחים בבוקר מתחלפים במסעדות עמוסות בצהרים, ומשם אפשר להמשיך לבר או למועדון שנסגרים רק עם עלות השחר. עיר עמוסה, רב-גונית, מלאת התרחשויות. דמיינו שאתם במקום הומה אדם, כמו רחוב שינקין או דיזנגוף סנטר או מתחם שרונה על יד קניון עזריאלי. אולי אתם בנמל תל אביב או על חוף הים ביום שטוף שמש. ועכשיו דמיינו את כל האנשים מסביבכם נעלמים. העיר ריקה, יצאה להפסקה. הרחובות שוממים, החנויות סגורות, התריסים מוגפים בכל החלונות. בגן מאיר אין אף אחד שמטייל עם הכלב, בשוק הכרמל אין מוכרים ואין קונים, ברחוב אלנבי הסואן בדרך כלל אין נפש חיה. זה הסיפור על תל אביב שיצאה להפסקה - לפני מאה שנה.

שנת 1914 הייתה אמורה להיות שנה ככל השנים. תל אביב, שנוסדה חמש שנים קודם לכן, הייתה עדיין שכונה קטנה, פרבר של עיר הנמל יפו. כמה עשרות בתים עם קומה אחת או שתיים, עם גגות רעפים אדומים ועם גינות ירוקות (וידאו). מעל כולם התנשאה הגימנסיה הרצליה - התיכון הראשון בעולם שלימדו בו בעברית. כיאה למפעל ציוני חשוב, בית הספר נקרא על שם בנימין זאב הרצל, אבי הציונות המודרנית.

 רחוב הרצל ובקצהו הגימנסיה הרצליה, 1911

רחוב הרצל ובקצהו הגימנסיה הרצליה, 1911

לא רחוק משם עמד בית העסק היחיד בתל אביב. זהו הקיוסק שעודנו עומד בקצה שדרות רוטשילד. מייסדי תל אביב חשבו שהעסקים יישארו בעיר הגדולה, ביפו, ושתל אביב תהיה מעין פרבר ירוק ושקט. בכל זאת, הם הסכימו לבקשותיו של יזם אחד, שרצה למכור גזוז לתושבי השכונה. הם לא ידעו שזה יהיה העסק הראשון במה שתהיה לימים בירת העסקים של ישראל. הם גם לא ידעו ששלוותם עומדת להיות מופרת ברעש המלחמה.

 הקיוסק בשדרות רוטשילד. בית העסק הראשון בתל אביב, 1910

הקיוסק בשדרות רוטשילד. בית העסק הראשון בתל אביב, 1910

בשנה החמישית לקיומה, תל אביב התקדמה אל עבר הנורמליות. הכפר הקטן נבנה מספיק קרוב ליפו כדי להישען על הנמל שלה ועל הקשר לעולם הגדול, ומספיק רחוק ממנה כדי ליהנות משטחים רחבי ידיים. החולות שעליהם נבנתה תל אביב הפכו לגינות ירוקות בזכות מפעל המים המוצלח של השכונה. הרחוב הראשי, רחוב הרצל, היה נסגר בשרשרת שבת לרגל יום המנוחה. בעלי שם כמו רופא השכונה ד"ר חיסין, מנחם שינקין, המורה חיים בוגרשוב, וכמובן ראש העיר הראשון של תל אביב מאיר דיזנגוף הסתובבו אז ברחובות תל אביב. ורחובות תל אביב של היום נושאים את שמותיהם.

 מפת תל אביב ערב מלחמת העולם הראשונה

מפת תל אביב ערב מלחמת העולם הראשונה

דיזנגוף היה הרוח החיה של היישוב הצעיר. כל יוזמה חדשה בעיר עברה דרכו, וכך קרה שפעם אחת פנה אליו עולה חדש. משה אַבְּרַבַנְאֵל היה כמעט בן 40 כשהחליט לעלות ארצה - הוא סיפר לדיזנגוף כיצד שלח את ילדיו ללמוד בגימנסיה הרצליה מתוך רגש ציוני יוקד. כשאשתו באה לבקר אותם, שלחה לו מכתב שיחסל את עסקיו בליטא ויתאחד עם המשפחה בתל אביב, וכך עשה. הוא נפגש עם דיזנגוף כדי להציע לו רעיון חדשני - טראם, רכבת חשמלית. יום יבוא ותל אביב תהיה עיר גדולה, אמר לו אברבנאל, ומן הסתם תזדקק למערכת תחבורה משוכללת. דיזנגוף לא ידע אם הוא מתלוצץ או משוגע, אבל הוא הסביר לו בנחת שתל אביב מונה לא יותר ממאה בתים ואפשר להגיע ברגל לכל מקום, כך שחשמלית לא תצדיק את ההשקעה. כן היה לו רעיון איך לרתום את תשוקתו של אברבנאל ליוזמה חדשה.

 מודעה על חנוכת ראינוע עדן

מודעה על חנוכת ראינוע עדן

"אומר לך מה נחוץ לנו - סינמטוגרף". שמע אברבנאל את דיזנגוף, ומיד נרתם למלאכה. אחרי בית הספר הראשון והקיוסק הראשון, הגיע הזמן לאבן דרך נוספת - הקולנוע הראשון. אלא שהוא היה כל כך ראשון, שעוד אפילו לא קראו לו "קולנוע" - הסרטים היו אילמים, ללא קול, ולכן נקרא המקום פשוט "ראינוע".

את האישורים השיגו מהשלטונות התורכים באמצעות בקשיש. את המקרנה הביאו מפריז ואת המושבים מווינה. האדריכל היה בכלל גרמני. והסרט שהוקרן בפרמיירה, בנוכחות יהודים וערבים, היה מאיטליה. הסלט הזה לא היה מקרי - ארץ ישראל של תחילת המאה ה-20, עדיין תחת מרותה של האימפריה העות'מאנית, הייתה על הכוונת של מעצמות המערב. הן שלחו אליה נציגויות ומשלחות, והקימו בה מעין יחידות מנהל עצמאיות, בשיטת הקפיטולציות. כל הנתינים האירופאים, וכך גם היהודים שהגיעו ארצה מאירופה, נהנו מזכויות יתר ביחס לאוכלוסייה המקומית, מעין חסינות דיפלומטית ששחררה אותם משרירות לבם של השלטונות. ההנחה הרווחת של המעצמות הייתה שארץ ישראל תהיה חבל הארץ הבא שיישמט מידיו של הסולטן התורכי, "האיש החולה על הבוספורוס". בינתיים בתל אביב הסתובבו יהודים וערבים, אוסטרים וגרמנים, צרפתים ותורכים, אך עוד מעט הלאומנות תגבר על מיזוג התרבויות. מלחמת העולם הראשונה כבר עמדה בפתח.

זה היה בקיץ 1914, כשיורש העצר האוסטרי הגיע לבקר בסרייבו. פרנץ פרדיננד ידע שמסעו בחלק זה של האימפריה האוסטרו-הונגרית ייתקל בגילויי לאומנות. בדרך נס הצליח לחמוק מכמה פצצות שנזרקו לעבר השיירה שלו, אבל פנייה לא נכונה של נהג מכוניתו הביאה אותם למבוי סתום. כשהנהג נאלץ לחזור כלעומת שבא, גבריליו פרינציפ, לאומן סרבי שעוד לא מלאו לו 20, ניצל את שעת הכושר וירה את "הירייה שנשמעה ברחבי העולם".

איש לא שיער ש"הרצח בסרייבו" יחולל מלחמה עולמית בקנה מידה שטרם נודעה בדברי ימי האנושות. בינתיים בתל אביב, התושבים לבשו מדי חג - סוף סוף הקרנת סרט בתל אביב, כמו באירופה! באופן אירוני, היה זה הסרט "ימי פומפיי האחרונים" - הפקת ענק ששחזרה את ימיה האחרונים של העיר הרומית, בטרם חרבה בהתפרצות הר געש. כמו תושבי פומפיי במאה הראשונה, כך גם תושבי תל אביב בראשית המאה ה-20, חיו את חייהם מבלי לדעת איזה אסון גדול עומד להתרגש עליהם. הם עקבו אחרי המתרחש בעולם, וכן הייתה תחושה של מועקה, אבל בעיקר לא היה ברור האם ארץ ישראל תישאר מחוץ למערכה. בינתיים היה אפשר להתרווח בכיסא באותו ליל אוגוסט חם, לצפות בסרט... ולחכות לבאות.

האימפריה העות'מאנית לא ששה להצטרף למלחמה. שליחים מגרמניה ניסו לשכנע את הסולטן לחבור למעצמות המרכז - גרמניה ואוסטרו-הונגריה - אל מול מדינות ההסכמה - רוסיה, צרפת ובריטניה. הסולטן העדיף לשמור על ניטרליות. אבל כבר בשלב זה המלחמה העיקה על תושבי תל אביב. ההפלגות המסחריות בים התיכון הופסקו בשל ההכנות למלחמה, והאוניות שהיו פוקדות את נמל יפו נעלמו. הקשר לעולם החיצון נגדע.

 פוסטר הסרט ימי פומפיי האחרונים, 1913

פוסטר הסרט ימי פומפיי האחרונים, 1913

 האוניות הן הקשר לעולם. שדרות רוטשילד, 1911

האוניות הן הקשר לעולם. שדרות רוטשילד, 1911

בני היישוב הישן, שגרו בארבע ערי הקודש - חברון, ירושלים, טבריה וצפת - ונסמכו על כספי החלוקה, כלומר, על תרומות מקהילות יהודיות בחו"ל, עמדו בפני שוקת שבורה. בעיתון "הצבי" דווח על הרעב הכבד שפקד את העיר צפת: "המשבר הכללי לא חס גם על עירנו העניה, ודכא אותה עד לעפר... אלפי נפשות ישראל צפויים ממעש אל רעב... בעלי המלאכה נשארו בלי עבודה ואין להם במה להשתכר לפת להם לבני ביתם, ועתיד מעציב נשקף להם אם המצב הנוכחי יתמיד עוד זמן מה... בעלי בתים בינונים וגם קצת אמידים נשארו בלי לחם ואין מספר לעניים צנועים המסתירים בקושי את רעבונם ללחם... אי אפשר לתאר בדברים את מצב הכלכלי השורר עכשיו בעירנו ונורא לחשוב על העתיד פה - אם לא תבוא עזרה בעוד מועד?..." אליעזר בן-יהודה, עורכו של עיתון "הצבי", קרא לכל העדות בירושלים להפגין אחדות לרגל המשבר. הוא ביקר בחריפות את מנהיגי העדות, שמעדיפים את הפירוד על פני שיתוף הפעולה. הפיצול בין מנהיגי היהודים ביישוב הישן יוביל להתמוטטותו.

גם בני היישוב החדש, במושבות כמו ראשון לציון, פתח תקווה ורחובות, הורגש המשבר - אי אפשר היה לייצא את השקדים, הענבים, הזיתים וההדרים שגודלו בעמל רב. גם ביפו ובתל אביב הסתמכו על הייצוא, במתן שירותים פיננסיים ולוגיסטיים לחקלאים. הפסקת השיט הייתה למכת מוות לכל היישוב היהודי. עוד כמה חודשים של אי ודאות עברו בנשימה עצורה. רוסיה הכריזה מלחמה על האימפריה העות'מאנית. לסולטן לא נותרה עוד ברירה, וארץ ישראל הושלכה אף היא למערכה.

 היהודים נדרשו להתעתמן. מודעה מ-1914

היהודים נדרשו להתעתמן. מודעה מ-1914

תל אביב הייתה אז אחת השכונות שנבנו מחוץ לחומות יפו, כמו נווה צדק וכרם התימנים, אבל היא דמתה למדינה קטנה. הגימנסיה שנשאה את השם הרצל סימנה מעין התחלה של ריבונות יהודית בארץ ישראל. גם הפעילות הציונית הענפה לא נסתרה מעיני התורכים - מפלגות פועלים כמו הפועל הצעיר ופועלי ציון החלו להתארגן, המשרד הארצישראלי בניהולו של ארתור רופין רכש אדמות להתיישבות יהודים, והקרן הקיימת הנפיקה בולים מיוחדים ככלי לגיוס תרומות. תל אביב לא הייתה השכונה היהודית היחידה מחוץ לחומות יפו, וגם לא הראשונה מביניהן, אבל הרוח הציונית שלה הקרינה על אלפי היהודים שישבו בשכונות הללו וגם בתוך יפו עצמה. כשהאימפריה העות'מאנית נכנסה למלחמה, הם הפכו מיד לחשודים בחוסר נאמנות.

רבים מהיהודים ביפו ובשכונותיה היו בעלי נתינות רוסית. עד כה עמדה לרשותם הגנה דיפלומטית מפני השלטונות התורכים. עם פרוץ המלחמה, בוטלו הקפיטולציות והם הפכו באחת לנתיני מדינת אויב. היהודים נדרשו להתעתמן, כלומר, לאמץ את האזרחות העות'מאנית ולהישבע אמונים לסולטן. כרוזים שנתלו ברחובות תל אביב הודיעו כי מי שלא יתעתמן, יגורש מהארץ. הצבא התורכי הפך לאימת היישוב - הזרים חששו שיגורשו ושיחרימו את נכסיהם. חיפושים, חקירות והאשמות שווא הפכו לדבר שבשגרה. אלו שכבר קיבלו עליהם את עול ההתעתמנות עמדו בפני גיוס בכפייה ועבודות פרך.

הקצין התורכי בהא א-דין, שהתמנה למושל יפו, לא סבל גילויי לאומיות ו"העיר העברית הראשונה" הייתה על הכוונת שלו. הוא הורה להחליף את כל שלטי החנויות הכתובים בעברית לשלטים בתורכית או בערבית, ובצבעי אדום ולבן כדגל האימפריה. על פקידי הדואר ציווה להתעלם ממכתבים באותיות עבריות. הוא אף הורה לסגור חלק מבתי הספר העבריים, למשל, את בית הספר לבנות בנווה צדק - מבנה בית הספר משמש היום כחלק מרכז סוזן דלל.

בהא א-דין נהג ביפו כדיקטטור. ב-17 בדצמבר 1914 הוא הורה לגרש כל מי שלא הסדיר את אזרחותו העות'מאנית. דווקא בחג החנוכה, חיילים תורכים פשטו על בתי השכונות היהודיות ביפו, אספו מאות גברים, נשים וילדים, ושלחו אותם באונייה למצרים. זה היה גירוש אכזרי, שבו הופרדו הורים מילדיהם, גברים מנשותיהם. מלחי האונייה הרשו לעצמם לגבות כסף מהמגורשים בעבור הנסיעה וגם לבזוז את רכושם. היה מחסור באוכל ומים, וגם בביגוד ושמיכות. רק בהגיעם לאלכסנדריה זכו המגורשים ליחס אנושי, כשחיילים בריטים הגישו להם קפה וכריכים.

 המגורשים מארץ ישראל בהגיעם למצרים, 1915

המגורשים מארץ ישראל בהגיעם למצרים, 1915

הגירוש הזה היה מזעזע אך עדיין בקנה מידה קטן. החשש היה מפני גירוש המוני של כל היהודים שישבו אז בארץ ישראל, כ-85 אלף נפש. נדרש להם חבל הצלה. יהדות ארצות הברית הייתה הראשונה לסייע. עוד באותו קיץ של אי ודאות, נערכה מגבית למען יהודי ארץ ישראל שנפגעו אנושות מהפסקת השיט בים התיכון. זו הייתה הפעם הראשונה ש"הדוד מאמריקה" נחלץ להצלת יהודים באופן מאורגן. המגבית הזו תהיה הבסיס לארגון הג'וינט הפועל עד ימינו כארגון צדקה יהודי.

משפרצה המלחמה, השלטונות העות'מאניים ציוו לסגור את בנק אפ"ק - בנק אנגלו-פלשתינה. זו הייתה הזרוע הפיננסית של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, וכל תושבי הארץ היהודים נשענו עליו. באין כסף, היה צריך לייצר תחליפים יש מאין. פקידי הבנק חתמו על פתקאות כתחליף לשטרות כסף. גם ועד תל אביב בראשות דיזנגוף ניפק פתקאות כאלה, שמאחוריהן לא עמד דבר מלבד המוניטין של האיש שחתם על הפתקה. היה ברור שפתקאות אלה יאבדו את שוויין ללא גיבוי אמיתי, במטבע קשה. אבל איך אפשר למלא את קופות הבנק כשהעות'מאנים לא מוכנים שייפתח? לכן הייתה חשיבות עצומה לסיוע מבחוץ.

 תחליף לכסף. פתקאות של ועד תל אביב

תחליף לכסף. פתקאות של ועד תל אביב

יהדות ארצות הברית נעזרה בממשל האמריקאי, מכיוון שהכסף שגויס היה צריך למצוא את דרכו לארץ ישראל. כיצד עושים זאת כשאוניות סוחר לא מורשות לשוט? ספינת הצי האמריקני "נורת' קרוליינה" הועמדה לרשות מבצע ההצלה הזה. על סיפונה הוטען הכסף שגויס במטבעות זהב. שליח מיוחד דאג שהכספים יגיעו לידי "הוועד להקלת המשבר" - כך נקרא הגוף שקם בתל אביב מיד עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ונודעה לו חשיבות מכרעת בהישרדות היישוב היהודי בארץ ישראל.

אחרי גירוש חנוכה, מנהיגי היישוב לא בחלו באמצעים נגד מושל יפו בהא א-דין. הם פנו לקונסול האמריקאי בירושלים, וסיפרו לו על האופן שבו התורכים העלו מאות אנשים על אונייה בתנאים לא תנאים וגירשו אותם לאלף עזאזל. מיד הוא שלח הודעה לבוס שלו - הנרי מורגנטאו, שגריר ארצות הברית בקושטא. אותו מורגנטאו היה זה שדיווחיו מהאימפריה על מצב היהודים עודדו את יהדות ארצות הברית להירתם למען אחיהם בארץ ישראל. כעת הוא גם דרש בשם הממשל האמריקאי שלא יהיו יותר גירושים כמו גירוש חנוכה. ארצות הברית עדיין הייתה מחוץ למלחמה, והסולטן חשש לעשות לעצמו אויבים חדשים. בקשתו של מורגנטאו התקבלה, ומנהיגי היישוב היהודי התבשרו כעבור זמן קצר על פיטוריו של בהא א-דין. עתה היה אפשר לנשום מעט לרווחה, וכך נפתחה שנת 1915 כטובה מעט יותר מקודמתה. לפחות עכשיו הייתה תחושה שהיישוב היהודי לא יופקר לגורלו, אבל לא ניתן לומר שהפחד נעלם לחלוטין.

לפחד היה שם - ג'מאל פאשא. המושל הצבאי של סוריה וארץ ישראל. מספיק לספר שהוא היה המתכנן והמוציא לפועל של רצח העם הארמני כדי להבין את מידת אכזריותו. הוא זיהה שהסכנה הנשקפת לאימפריה העות'מאנית אינה רק צבאות בריטניה, צרפת ורוסיה, אלא גם, ואולי במידה רבה יותר, המיעוטים הלאומיים הפרוסים ברחבי האימפריה. בנוגע לארץ ישראל הוא הבין שליהודים, כמו גם לערבים, יש שאיפות לאומיות, והוא היה נחוש לרסק כל שאיפה מסוג זה. למרות שגירושים המוניים כבר לא היו על הפרק, הוא דאג לגרש כל מי שנחשד בפעילות ציונית. בתחילת 1915 גירש שני צעירים יהודים. הם דווקא מיהרו לחבוש תרבוש, להישבע אמונים לסולטן ולאמץ את הנתינות העות'מאנית מיד עם פרוץ המלחמה, אבל זה לא עזר להם. ג'מאל פאשא שם עליהם עין, ולא נותר להם סיכוי. שני הצעירים הללו עוד יחזרו לארץ ישראל לאחר המלחמה - אלו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, שלימים יהיו ראש ממשלת ישראל ונשיא המדינה.

 המפקד הצבאי העליון בסוריה וארץ ישראל. ג'מאל פאשא, 1915

המפקד הצבאי העליון בסוריה וארץ ישראל. ג'מאל פאשא, 1915

ג'מאל פאשא דאג להגלות גם את ראש עיריית יפו, עומר אל באטיר, שנחשד בפעילות לאומית פלסטינית. ככלל אפשר לומר שהוא תיעב את היהודים והערבים באותה מידה, והם שימשו ככלי משחק בידיו. ב-1915 הוא ניהל מגעים חשאיים עם רוסיה על מנת להביא לסיום המלחמה בתנאי שיוכתר לסולטן. משום שניסה לזכות באהדת המערב כדי שמגעים אלה יישאו פרי, הוא התייחס בנימוס ליישוב היהודי שהיה מורכב בעיקר מנתינים אירופאים. הוא אפילו ביקר בגימנסיה הרצליה לרגל חגיגות פורים של אותה שנה. בעיתונות דווח כי היה שבע רצון מנאמנותם של תושבי תל אביב לאימפריה, והבטיח: "אנחנו נהיה נאמנים לכם, והארץ תהיה לכם מקלט. אנחנו מכירים אתכם בתור אלימנט טוב ונאמן". אחר כך, במושבה ראשון לציון הוא איחל לתושבים שגשוג והצלחה, וגם העניק להם במתנה את רצועת חוף הים כאות הוקרה על שאירחו אותו בסבר פנים יפות - אלו חולות ראשון של ימינו. כשמעצמות המערב יסרבו להצעת השלום של ג'מאל פאשא, היחס הזה כלפי תושבי הארץ עוד עתיד להתהפך אבל בינתיים חשו הקלה.

בכל זאת היו מי שאמרו נואש, "שאי אפשר להמשיך כך" ויצאו את הארץ עד יעבור זעם. האונייה האמריקאית "טנסי", שנסעה הלוך ושוב בין יפו ואלכסנדריה, שימשה ככיסא המפלט של תושבי הארץ. במצרים התרכזו כבר כעשרת אלפים פליטים יהודים, והשלטונות החליטו לדאוג להם. רובם היו בעלי נתינות זרה, וממשלת מצרים תבעה החזר הוצאות מהמדינות השונות בעבור הטיפול בנתיניהן. זאת נעשה באמצעות "ועד העזרה לגולי ארץ-ישראל וסוריה", שדאג לצורכיהם של היהודים שגלו משטחי האימפריה העות'מאנית. יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, שהגיעו גם הם למצרים, מצאו שם הרבה יהודים צעירים חסרי מעש. מיד הם רתמו אותם לגדוד נהגי הפרדות המפורסם. לאחר מכן יוקמו גם "הגדודים העברים" על ידי מתנדבים יהודים בלונדון - זו הייתה הפעם הראשונה בעידן המודרני, שהוקמו יחידות צבאיות של יהודים, לוחמים עם מגן דוד על הכתף. הם עוד יגיעו לארץ ישראל בסוף המלחמה יחד עם הצבא הבריטי וישחררו את היישוב היהודי מעול השלטון העות'מאני.

 פליטי ארץ ישראל במצרים, 1916

פליטי ארץ ישראל במצרים, 1916

בינתיים בארץ ישראל גם כן התגבש גרעין של כוח לוחם. קבוצה קטנה של בוגרי הגימנסיה הרצליה התכוננו לבאות - ביניהם אליהו גולומב, דב הוז ומשה שרתוק (לימים משה שרת, ראש הממשלה השני של ישראל). כולם יהיו בעתיד בין מייסדי ארגון ההגנה. חלקם גויסו לצבא התורכי, אבל הם שמרו אמונים ליישוב היהודי. אחד מהם - אברהם קריניצי, שיהיה בעתיד ראש עיריית רמת גן - הצליח להעביר משלוחי נשק מדמשק לידיה של "הקבוצה היפואית". הקבוצה נעזרה בם במורה לכימיה מהגימנסיה כדי לרקוח פצצות.

הם ערכו לעצמם אימונים במקומות מסתור בתל אביב מבלי לדעת למה בדיוק הם מתכוננים. החשש היה כפול - מחד שהתורכים יגלו אותם, ומאידך שהאוכלוסייה היהודית תצטרך להגן על עצמה מפני השכנים הערבים. גם המזל היה כפול - הנשק המועט לא נתגלה על ידי התורכים, והם לא הותקפו על ידי כך שלא התעורר הצורך לעשות בו שימוש. "הקבוצה היפואית" עוד תוכיח את חיוניותה בהמשך. אגירת הנשק והאימונים החשאיים לא היו לשווא.

ב-1916 כבר היה ברור לשלטונות התורכים שהיהודים אינם נאמנים לאימפריה. שמו של גדוד נהגי הפרדות התפרסם בעקבות המערכה הכושלת של הצבא הבריטי בגליפולי. רבים מהיהודים פדו את עצמם מהשירות בצבא העות'מאני, לעתים בסכומי כופר גדולים. הוועד להקלת המשבר הלווה לתושבי תל אביב את הכספים שנדרשו לפדיון הבנים מהגיוס הכפוי. המגעים של ג'מאל פאשא עם המערב הסתיימו ללא תוצאות, וכעת לא הייתה עוד כל סיבה להתחנף ליישוב היהודי.

המפקד הצבאי ביפו, חסן בק, היה יכול להתיר כל רסן. הוא החליט לפאר את שמו ולהקים ביפו, דווקא בשעה של מלחמה ומצוקה, מסגד חדש. המגרש הופקע מבעליו הנוצרי, החומרים נלקחו מבתי החרושת של היהודים, ולעבודה גויסו בכפייה מוסלמים. חלק מהשיש שנועד לפאר את המסגד נלקח ממצבות קבורה. המסגד שנבנה הוא מסגד חסן בק שעודנו עומד היום אל מול חוף הים בתל אביב, מול הדולפינריום.

 מסגד חסן בק עם השלמתו, 1917

מסגד חסן בק עם השלמתו, 1917

מבצע הבנייה של חסן בק נמשך - בתצלומי האוויר של התקופה נראית בחלקה המזרחי של יפו רצועה ישרה שנסללה אז, ושמובילה למעשה משום מקום לשום מקום. זו הייתה שדרה שחסן בק הורה לסלול ביפו מתוך קנאה לשדרות רוטשילד בתל אביב. הוא גם דרש שיהיו בא עצים בוגרים, ולכן הובאו אליה דקלי וושינגטוניה מבית הספר החקלאי מקווה ישראל. לפאר היצירה קרא שדרות ג'מאל פאשא, על שם מפקדו, ואלו הן היום שדרות ירושלים ביפו.

 השדרה לא מובילה לשום מקום. שדרות ג'מאל פאשא, 1917

השדרה לא מובילה לשום מקום. שדרות ג'מאל פאשא, 1917

החיים בתל אביב התנהלו באווירת דמדומים ביזארית. פחד מתמיד התערבב עם ניסיונות להפיג את השעמום. בביתו של ראש ועד תל אביב נערכו נשפים לקצינים הגרמנים והאוסטרים שחברו לבני בריתם התורכים במערכה על ארץ ישראל. צינה, אשתו של דיזנגוף, הייתה מארחת אותם בנדיבות ומשוחחת איתם בצרפתית. באירועים אלו היה אפשר לדבר בכל שפה ועל כל נושא, למעט המלחמה המשתוללת בחוץ. אכן ימי פומפיי האחרונים של תל אביב. גם בראינוע "עדן" המשיכו להציג סרטים, אם כי המחסור בנפט אילץ את המכונאי להסב את מנוע המקרנה למנוע פחם. לקצינים התורכים נשמר מקום של כבוד בהצגות של מוצאי שבת, ואז גם היו מנצלים את ההזדמנות ומחרימים את הפדיון ממכירת הכרטיסים.

 הקולנוע הראשון בתל אביב. ראינוע עדן

הקולנוע הראשון בתל אביב. ראינוע עדן

הקצינים הגרמנים שהגיעו לחזית ארץ ישראל היו יכולים להרגיש בבית אפילו במזרח התיכון. בקרבת יפו הוקמו החל בסוף המאה ה-19 כמה מושבות גרמניות של בני כת הטמפלרים. הם רצו לזרז את חזרתו של ישו לחיים על ידי הקמת מושבות חקלאיות בארץ ישראל. הם הביאו איתם טכנולוגיות מתקדמות לחקלאות ולתעשייה. כך הקימו מובלעות אירופאיות טובלות בירק באמצע הלבנט. אפשר להבחין בבתי הטמפלרים בעמק רפאים בירושלים, למרגלות הגנים הבהאיים בחיפה, ובשתי נקודות בתל אביב - האחת בקרבת יפו והשנייה היא שרונה, שהפכה למתחם בילויים פופולרי. וכמו שהיום באים לבלות בשרונה, כך גם באו אז הקצינים הגרמנים שנשלחו הנה במלחמת העולם הראשונה. הם היו יכולים לשוחח בגרמנית, לשתות כוס יין מהיקב המקומי ולפלרטט עם בנות המושבה.

 משחק הבאולינג בשרונה

משחק הבאולינג בשרונה

בשנת 1916 הושלמה בנייתה של הקונסוליה הגרמנית בקרבת יפו. ריבוי הגרמנים באזור הפך את בנייתה של הקונסוליה למחויב המציאות שנים קודם לכן, אך הפרויקט התעכב בשל פרוץ המלחמה. בניין זה עודנו עומד בדרך יפו ליד מגדל נווה צדק, ומשמש היום כבניין משרדים ממשלתי. לצד הקונסוליה הגרמנית עמד מפעל לצינורות מתכת של משפחת ואגנר הטמפלרית. בית חרושת ואגנר היה לשם דבר גם ביישוב היהודי, וחקלאים רבים השקו את שדותיהם מצינורות שיוצרו במפעל הטמפלרי. בשנות המלחמה הוסב לבית חרושת למוצרי ברזל שונים שהיו נחוצים למאמץ המלחמתי של הגרמנים והתורכים. כעת היה לנכס אסטרטגי, ומשום כך גם למטרה.

כל הזמן הזה השתוללה המלחמה בעיקר מחוץ לגבולות הארץ. הצבא הבריטי התחפר לאורך תעלת סואץ, ושתי מתקפות כושלות של ג'מאל פאשא בחצי האי סיני הסתיימו בכישלון חרוץ. שנת 1917 סימנה את התפנית. הבריטים צלחו את מדבר סיני והגיעו עד ח'אן יונס, כלומר, עמדו בשערי ארץ ישראל. הכוח המגן התייצב בחזית הדרום על הקו שבין עזה לבאר שבע והתכונן לקרב בלימה. נקודת התורפה הייתה בים התיכון, שם שייטו אוניות צרפתיות ובריטיות באין מפריע.

מלחמת העולם הראשונה נוהלה על ידי ג'נטלמנים - מדי פעם הייתה אחת האוניות יורה פגז אל יפו, לא לפני שהורדה ממנה סירה עם חיילים וקצין שמסר הודעה רשמית לתושבי העיר באיזו שעה תיערך ההפגזה. ההפגזות הללו היו נדירות וכמעט חסרות משמעות צבאית. התורכים חשבו שהמקרנה בראינוע "עדן" משדרת אותות איכון לאוניות המפגיזות, כדי שיכוונו את תותחיהן לבית חרושת ואגנר הסמוך. רק לאחר שמשה שרתוק כתב להם הסבר מנומק שאין זה ייתכן, הסכימו להחזיר את המקרנה. סביר להניח שהם החזירו אותה בעיקר משום שנהנו מפעילות הראינוע - גם מהסרטים שהוקרנו וגם מהכספים שסחבו.

ואז הגיעה ההפגזה שהביאה את המלחמה העולמית לארץ ישראל גופא. זה קרה ב-25 בפברואר 1917. הבריטים הפגיזו את יפו מהים ואת רמלה מהאוויר - ללא הודעה מוקדמת, כנהוג. בית חרושת ואגנר נפגע, אם כי לא באופן ששיתק את פעולתו. זו הייתה פגיעה ישירה בנכס אסטרטגי.

 הפגיעה בבית חרושת ואגנר

הפגיעה בבית חרושת ואגנר

ג'מאל פאשא הבין שזה רציני, שהבריטים עומדים להתחיל במבצע נרחב לכיבוש הארץ. מיד הוא הורה להתארגן לפינוי העיר עזה - עיר נמל בת 40 אלף תושבים, ומוקד של התנועה הלאומית הפלסטינית. היא הייתה העיר השלישית בגודלה, אחרי ירושלים ויפו. קרבתה לחזית והגישה אליה מהים הפכו אותה לפגיעה, וג'מאל פאשא חשש מנפילתה לידי הבריטים. הוא רצה לאפשר לצבא חופש פעולה מלא, ולכן הורה לתושבי העיר לצאת ממנה בהקדם האפשרי.

ב-1 במרץ 1917 ניתנה הפקודה להתפנות מעזה, "ואפילו יהיה זה בזחילה על הרגליים". תושבי עזה מצאו את עצמם מחוץ לעיר, לעתים בחוסר כל. השכבה האמידה יותר הצליחה להגיע למקומות יישוב, אך היו גם מי שהתמקמו במערות ובוואדיות בסביבת העיר. הפליטים היו משוכנעים שיחזרו לבתיהם בהקדם. לכן לא רצו להתרחק מעזה אל פנים הארץ, כדי שייקל עליהם לחזור הביתה. אבל הצבא העות'מאני הוכיח כושר עמידות יוצאת דופן, כשהוא הודף את הצד התוקף ומסב לו קרבנות רבים. שתי מתקפות בריטיות נכשלו.

ג'מאל פאשא ראה בכך הצלחה אדירה של מדיניות פינוי האוכלוסייה. הצבא יכול היה לנהוג בחופשיות, ולא היה צריך להתנהל בין "הצרחות והבכיות של נשים וילדים" כפי שהגדיר זאת. ההצלחה בעזה הייתה רק קדימון למה שעתיד להתרגש על תושבי תל אביב. יפו כבר הייתה למעשה במצב של מלחמה בעקבות הפגזתה מהים. הפגז שפגע בבית החרושת ואגנר שימש כצידוק נוסף לכך שהאוכלוסייה האזרחית צריכה להתפנות משם. השמועות על פינוי עזה עשו להן כנפיים, ובתל אביב שוב התעורר החשש מפני גירוש המוני. האם יהיה אפשר למנוע זאת? לא ברור. בינתיים נסע דיזנגוף לרמלה כדי לבדוק כיצד התנהלה היציאה מעזה, כמה עגלות נדרשו למבצע הפינוי ומה היו יעדי המפונים. הוא התכונן לגרוע מכל.

 מאיר דיזנגוף, 1915

מאיר דיזנגוף, 1915

הבריטים לא הצליחו להבקיע את חומת ההגנה הדרומית של הצבא העות'מאני שנמתחה בין עזה לבאר שבע. התחושה הייתה שזוהי רק שאלה של זמן, ואכן יהיה זה גנרל אלנבי שיבוא לפקד על הכוחות וישנה את המצב. בינתיים החזית קפאה. ומה יהיה על תל אביב והשכונות היהודיות של יפו? תחושת האחריות שנשא דיזנגוף במשך שנתיים מאז פרוץ המלחמה לא הרפתה ממנו. ג'מאל פאשא דאג להגלות רבים ממנהיגי היישוב היהודי, וכך נותר דיזנגוף בין אישי הציבור היחידים. מי מלבדו ידאג ליישוב במקרה של פינוי? הוא חזר לתל אביב חרד לגורלה.

עזיבה של בית היא תמיד קורעת לב. נחום גוטמן היה בן 19 כשנאלץ לצאת מביתו בפקודת השלטונות. ביתו עמד ברח' הרצל 5, במיקום אופטימלי ממש בלב תל אביב הקטנטנה - עשרים צעדים משערי הגימנסיה הרצליה ועשרים צעדים מהקיוסק של מוכר הגזוז. הוא תיאר את חווית הגירוש בספרי הילדים שכתב ואייר על תולדות תל אביב. זה היה פרק כואב בחייו אבל הוא ראה עצמו מחויב להעביר את חוויותיו הלאה, לדור הבא. בספר "עיר קטנה ואנשים בה מעט" הוא מתאר כיצד יום אחד, זמן לא רב לפני חג הפסח כשריח הפרדסים נישא באוויר, הגיע לשכונה מדביק המודעות:

"מפעם לפעם היה נעצר ליד אחת מפינות הבתים, מעמיד את דלי הדבק… שולח ידו לבית השחי, מוציא משם פיסת נייר מגוללת, פורש אחת מהן על הקיר המרוח ומניח עליה את שתי כפות ידיו בזריזות כאילו תפס לטאה… משנדבקה המודעה סוף סוף באופן מניח את הדעת - היה מצלצל בפעמון… המודעה עצמה כללה הכרזה קצרה: פקודה לתושבי יפו ופרבריה לעזוב את בתיהם ולהגר לפנים הארץ. התושבים ידעו שפקודה זו בכל חומרתה כוונה בעיקר כלפי היהודים. מאותה שעה ראיתי לפני סוליות, סוליות שונות - של אנשים ממהרים בהליכה טרופה."

 תושבי תל אביב קוראים את פקודת ג'מאל פאשא. איור של נחום גוטמן

תושבי תל אביב קוראים את פקודת ג'מאל פאשא. איור של נחום גוטמן

דיזנגוף ושאר חברי ועד תל אביב חשבו שביכולתם למנוע את רוע הגזרה. הם עלו על מרכבה שחורה ונסעו במהירות לפגוש את ג'מאל פאשא. לא היה להם סיכוי. הוא היה משוכנע שההצלחה בפינוי עזה צריכה לחזור על עצמה גם ביפו. אדרבא, הוא מגן על תושבי תל אביב מפני מוראות המלחמה. פניות לקונסולים של גרמניה, אוסטריה וארצות הברית לא הועילו הפעם. בהשתדלותו של הוועד, המועד לביצוע פקודת הגירוש, שניתנה ב-28 במרץ 1917, נדחה בשבוע ימים. זה נחשב להישג אדיר.

כך התאפשר לדיזנגוף להקים את "ועד ההגירה" ולקרוא לעזרה: "צרה באה על יהודה, ואתם, יושבי הגליל, לא נגעה בכם הרעה, קומו ועזרו לאחיכם באמצעי הובלה". עגלונים רבים נשמעו לקריאה, ובאו ממושבות הגליל - מגדל, יבניאל, דגניה, כפר תבור וסג'רה. גם מפתח תקווה וזכרון יעקב הגיעו, אבל העגלונים מהמושבות הוותיקות דרשו תשלום גבוה על הנסיעה. כאן הוכיח את עצמו ועד ההגירה כרגולטור - נקבע תעריף אחיד לנסיעה בעגלות שהוועד היה מוכן לסבסד. עוד יהיו מקרים של עזרה הדדית מחד ושל אטימות לב מאידך במהלך הגירוש.

 תל אביב התרוקנה. איור מאת נחום גוטמן

תל אביב התרוקנה. איור מאת נחום גוטמן

מבצע ההובלה היה מאתגר במיוחד. מרדכי בן הלל הכהן, אחד ממייסדי תל אביב, סיפר כך: "קרון אחד היה עמוס חבילות אין מספר, ועל החבילות ישבו ילדים רכים קטנים, רובם לבושים סמרטוטים, ועיניהם חולות. סבבתי את העגלה פעם ושתיים, ולא יכולתי לספור בדיוק את מספר הנפשות שישבו בעגלה זו, אך יותר מעשרים נפש היו בתוכה…" כל משפחה שיצאה מביתה, דאגה לאטום את החלונות והדלתות מחשש לביזה. נחום גוטמן תיאר זאת באופן ציורי למדי: "בית אחר בית עצם את תריסיו והדלתות ננעלו. אל התריסים והדלתות נצמדו קרשים בשתי וערב, כפי שמסמנים המורים חיבור שאינו טוב. רחוב אחר רחוב התרוקן".

נקבעו סדרי ההגירה מתל אביב ליעדים שונים. תלמידי הגימנסיה - לכפר הנוער שְׁפֵיָה, שבו יוכלו להמשיך בלימודיהם. בעלי המלאכה - ליבניאל. מורים ובעלי בתים - לכפר סבא. והתימנים - לזכרון יעקב. יתר המגורשים יועדו לחיפה ולטבריה. החלוקה הזו שיקפה את ההשתייכות של רבים מתושבי יפו ותל אביב להתאגדויות מקצועיות שסייעו לחבריהן.

 גירוש תל אביב. איור מאת נחום גוטמן

גירוש תל אביב. איור מאת נחום גוטמן

רבים מאלה שיצאו לגירוש לא חזרו ממנו בגלל התנאים הקשים. הגירוש הביא להחרפת התנאים הכלכליים, וכל סיוע היה יכול להציל מחרפת רעב. לכן, נודעה חשיבות עצומה להתאגדויות העזרה ההדדית. סנדלרים, חייטים ובעלי מלאכה אחרים היו מאוגדים במסגרת "מרכז בעלי מלאכה". מנחם שינקין דגל בכך שתרומתם של בעלי המלאכה למפעל הציוני אינה נופלת מזו של הפועלים והחקלאים במושבות. בעקבות זאת הוקם "מרכז בעלי מלאכה" שסיפק לחברים הלוואות בתנאים נוחים ושירותי רפואה וביטוח. לכן, בעלי המלאכה היגרו כקבוצה אחת. היום בתל אביב אפשר למצוא את רחוב שינקין המפורסם ולידו רחוב מרכז בעלי מלאכה.

הפועלים היו מאוגדים בכמה הסתדרויות שונות. בזמן מלחמת העולם הראשונה הקימו במשותף את "המשביר" - קואופרטיב לקנייה סיטונאית של מוצרי יסוד כמו אורז, קמח וסוכר לשם מכירתו לחברים במחירי עלות. את השם בחר ברל כצנלסון, לפי התיאור של יוסף בספר בראשית, ששבר את הרעב בארץ מצרים. קואופרטיב "המשביר" שהוקם אז כדי להציל את היישוב היהודי מוכר לנו היום בגלגולו הנוכחי כרשת המשביר לצרכן. גם קופות החולים של ימינו החלו להתפתח בימי הגירוש, כשמחלות כמו דיזנטריה, כולרה, טיפוס ומלריה הפילו קרבנות רבים מבין המגורשים.

 נדודי המגורשים מתל אביב

נדודי המגורשים מתל אביב

גם לחלוקה העדתית הייתה משמעות מסוימת. בימים הראשונים של הסיוע האמריקאי, חברי "הוועד להקלת המשבר" היו צריכים להחליט כיצד לחלק את הכספים. מזכיר הוועד, בצלאל יפה, חילק את הכספים קודם לאשכנזים, אחר כך לספרדים, ואת היתרה לתימנים. לעומתו, טען יוסף אליהו שלוש, שאין הספרדים ובני עדות המזרח אנושיים פחות מהיהודים האשכנזים, ודרש שהכספים יחולקו שווה בשווה, וכך היה.  דיזנגוף החשיב את שלוש ליד ימינו בוועד תל אביב, וכינה אותו "אחיעזר ואחיסמך".

 מאיר דיזנגוף ויוסף אליהו שלוש בשנים שלאחר גירוש תל אביב

מאיר דיזנגוף ויוסף אליהו שלוש בשנים שלאחר גירוש תל אביב

המגורשים נסעו לפתח תקווה, לעשות שם את ליל הסדר. ביציאה מתל אביב חולקו להם מצות. ב-6 באפריל 1917 הושלם מבצע הגירוש. דיזנגוף ראה זאת כיציאה לגלות. לאחר המלחמה כתב את זיכרונותיו בספר "עם תל אביב בגולה", בו הוא מעיד כי "בערב פסח נתרוקנה תל אביב כולה".

אלא שבתל אביב כן נותרו כמה צעירים - 12 שומרים מהקבוצה היפואית שהתארגנה בשנים שקדמו לגירוש. כעת עמד בראש הקבוצה סעדיה שושני, שיהיה לימים סגן ראש עיריית תל אביב. הוא דאג להתקין חותמות על דלתות הבתים עם ראשי התיבות מ.ד. - מאיר דיזנגוף - כדי להרתיע את החיילים התורכים שעשויים לבזוז את הבתים. שמו של דיזנגוף הלך לפניו. כעת הוא גם הפך לראש ועד ההגירה, והיו מי שהדביקו לו את הכינוי הארמי "ריש גלותא", ראש הגולה. מי שיתעמק במפת הרחובות של יפו, ימצא רחוב בשם זה. רחוב ריש גלותא ביפו הוא למעשה רחוב נוסף על שם ראש העיר הראשון של תל אביב, המציין את תפקידו המיוחד בתקופת הגירוש. בתקופה זו הפך רשמית מראש ועד של שכונה בפאתי יפו לאחד ממנהיגי היישוב היהודי. לא פלא שזכה לשני רחובות על שמו.

באותו ערב פסח שבו נתרוקנה תל אביב, ה-6 באפריל 1917, ארצות הברית הצטרפה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. האימפריה העות'מאנית הייתה עכשיו למדינת אויב, והסיוע האמריקאי לארץ ישראל היה אמור להיפסק (הוא לא נפסק, אלא הועבר דרך מדינות ניטרליות דוגמת שוודיה והולנד). נדמה היה שליישוב היהודי אין יותר גב באמריקה. אבל הדיווח על גירוש תל אביב עשה לו כנפיים. העיתונים היהודים בארצות הברית תיארו את האירוע כפוגרום. קריקטורות של ג'מאל פאשא זיהו אותו כקוזאק תורכי השורף את עיירת היהודים ומגרשם ממנה.

הדיווחים היו מוגזמים מאוד. דובר על תליות המוניות, על צעדות מוות, על אלימות קשה, על כך שיהיה גירוש נוסף בירושלים שיחסל סופית את היישוב היהודי. בעיתון היידי "דער טאג", שיצא לאור בניו יורק, דווח על חורבן גדול בארץ ישראל. זו הייתה סיבה מספקת לדאגה, והדברים הגיעו עד כדי דיון בפרלמנט הגרמני. כן, כן. גרמניה - על אף שהייתה בעלת בריתה של האימפריה העות'מאנית, ואויבתה של ארצות הברית - לא יכלה להתעלם מדעת הקהל העולמית שנוצרה. אומה שתמיד החשיבה את עצמה לתרבותית במיוחד הצטיירה כמי שמגבה את הברבריות התורכית. גם בפרלמנט האוסטרי הוגשה שאילתה בנושא על ידי נציגי היהודים. מסרים בהולים יצאו מברלין ומווינה אל קושטא, וג'מאל פאשא נדרש לתת הבהרות. הוא לא הבין מאיפה זה נחת עליו. הוא ראה עצמו כרחום וחנון, מכיוון שדחה את מועד הגירוש ל-9 באפריל, כך שתושבי תל אביב יוכלו לחגוג את הפסח בבתיהם אם ירצו בכך.

ארצות הברית גם דרשה משוודיה הניטרלית לנצל את מעמדה המיוחד ולחקור את אמינות הדיווחים על טבח ביהודי ארץ ישראל. חודשים לאחר מכן דווח בשטוקהולם על סיום החקירה - עורבא פרח. היום קוראים לזה "פייק ניוז". אבל ייתכן שהלחצים הדיפלומטיים, גם אם לא התבססו על אמת לאמיתה, הצילו את היישוב היהודי מגורל אכזרי בהרבה.

אותה שעה נקראו מנהיגי היהודים למשכנו בירושלים. הוא סיפר להם שבעיתונות האמריקאית מוציאים את דיבתו בגלל המערכה המזהירה שלו בחצי האי סיני. ברור לו שהידיעות אינן נכונות, אבל הגרמנים לוחצים עליו. הוא דורש מדיזנגוף וחבריו להנהגת היישוב שיישלחו טלגרמות לחו"ל ויכחישו באופן קטגורי את הסיפורים השקריים. הוא גם הזכיר להם כיצד האימפריה העות'מאנית קיבלה את היהודים בחיבוק חם לאחר גירוש ספרד, ממש הצילה אותם מידי האינקוויזיציה. כך גם הפינוי מתל אביב היה לטובת היהודים, שלא יאונה להם כל רע.

דיזנגוף הופתע מהזדקקותו של ג'מאל פאשא לעזרתם של היהודים שאותם גירש מבתיהם. הוא החליט לנצל את המצב. אין לו שום בעיה להכחיש את הסיפורים השקריים, אבל האמת היא שהמצב העובדתי אינו טוב בהרבה. "זקנים וילדים מתים כזבובים בסתיו. אנשים, נשים וטף מתגוללים לאין מחסה תחת כיפת השמים בלי מזון, בלי ריפוי, באפס מעשה ובאין עבודה למחיה," אמר דיזנגוף. הוא הוסיף ואמר לג'מאל פאשא שמעשים, ולא דיבורים, הם ההכחשה הטובה ביותר. כלומר, יש לאפשר לתושבי תל אביב לחזור לבתיהם, או לסדר להם עזרה סוציאלית בזמן הגירוש.

ג'מאל פאשא נגס בפיתיון - עד כדי כך היה נואש להפיס את דעת הקהל במערב. תוך זמן קצר שוגרה טלגרמה מירושלים היישר למוסדות הציונים ולמערכות העיתונים באירופה ובאמריקה. היא נכתבה על ידי איש בעל מוניטין ואמצעים - ד"ר יעקב טהון, שותפו של ארתור רופין לניהול המשרד הארצישראלי. הוא הכחיש הכחשה גורפת את השמועות על אלימות תורכית ושיבח את יחס השלטונות ליישוב היהודי. בתמורה, השיג דיזנגוף את שרצה. ועד ההגירה בראשותו זכה לסכום נאה של 3,000 לירות תורכיות. ניתן רישיון מיוחד להשארת השומרים בתל אביב. רופאים יהודים שוחררו משירות בצבא התורכי כדי שיוכלו לטפל במגורשים, ודיזנגוף הורשה לנסוע לדמשק בכדי לקבל חיטה ושעורה ממחסני הצבא. מחצית התקציב של ועד ההגירה הוקדש למזון, עוד שליש להובלת המהגרים, והיתר הוקצב לתרופות ולפתרונות דיור זמניים. דיזנגוף כותב כי לולא סיוע זה, ספק אם היישוב היה מחזיק מעמד יותר מחודש אחד. הגירוש נמשך עוד שנה וחצי.

האם ג'מאל פאשא ניסה לחסל את היישוב היהודי ודעת הקהל העולמית סיכלה זאת? ברור שהייתה הפלייה בין התושבים הערבים והתושבים היהודים ביפו וסביבתה. תושבי יפו הערבים לא מילאו אחר פקודת הגירוש בדייקנות. הם התמקמו בפרדסים עד רדת הליל, ואז היו חוזרים לישון בבתיהם. תושבי תל אביב והשכונות היהודיות מחוץ ליפו יצאו לגירוש בצייתנות. ייתכן שהסיבה לכך הייתה שוני תרבותי בין האוכלוסיות. רבים מהיהודים זכרו את הפרעות ברוסיה, ולא רצו לבחון את רצינות כוונותיו של ג'מאל פאשא. הערבים שהכירו את ההתנהלות באימפריה העות'מאנית העריכו נכונה שפקודת הגירוש לא תיאכף במלואה. גם אם הייתה כוונה לאכוף את גירוש תל אביב ביתר שאת, אין זה אומר שהמטרה הייתה השמדת היישוב היהודי. היהודים נחשדו בחוסר נאמנות לאימפריה העות'מאנית, והיה היגיון אסטרטגי בהרחקתם מהחזית. כן ייתכן שגירוש נוסף - מירושלים - נמנע בזכות הלחץ התקשורתי שהופעל על ג'מאל פאשא.

כמה חודשים לאחר הגירוש, נחשפה רשת הריגול ניל"י של שרה ואהרן אהרונסון. היישוב היהודי היה אמור לחוש את נחת זרועו של השלטון העות'מאני בגין פרשיה זו. ג'מאל פאשא רצה להוציא לפועל את תוכניתו לגירוש ירושלים. אולי סוף סוף החליט להשמיד את היישוב היהודי, לאו דווקא כצעד אסטרטגי, אלא כנקמה או מתוך תסכול על תבוסותיו במלחמה. גרמניה שוב התבררה כמושיעה המפתיעה של היישוב היהודי במלחמת העולם הראשונה. הגנרל הגרמני אריך פון פאלקנהיין, שנטל מג'מאל פאשא את סמכויותיו הצבאיות לאחר גירוש תל אביב, ביטל את צו הגירוש לתושבי ירושלים.

בינתיים המהגרים השתקעו במקומות מושבם. טבריה קלטה כ-1,200 איש ואישה, צפת גדלה ב-700 נפש, ומושבות הגליל אירחו 300 מגורשים. מאות מקרי מוות דווחו בחודשים שלאחר הגירוש כתוצאה ממחלות, אפיסת כוחות ורעב. בשלב זה של המלחמה, נפסקה הדפסתם של כל העיתונים שראו אור בארץ ישראל. על תלאות הנדודים דווח בעיתון "הצפירה" שיצא לאור בוורשה: "אנשים, נשים וטף מתגוללים בחוץ תחת כפת השמים, ביום יאכלם החורב, ובלילה - הקור והרוח... מספר הזקוקים לעזרה הגיע אז ל-6,500 בערך… בעקב הכלכלה הגרועה והנדידה ממקום למקום הורע מאוד מצב הבריאות של האומללים, מספר החולים הולך הלוך ורב… אנו הולכים וקרבים לידי קטסטרופה נוראה בייחוד..." אמנם לא היה טבח ביהודי ארץ ישראל, אך הגירוש מיפו ומתל אביב היה קטלני.

ועד תל אביב התמקם בפתח תקווה. אלפים נותרו באם המושבות, למרות שהמקומיים הפקיעו מחירים על דירות המגורים. ריכוז היהודים עורר את חשדם של התורכים. יצא צו גירוש נוסף. כעת היה על המגורשים להמשיך ולנדוד. רבים מצאו מקלט בכפר סבא הסמוכה. הם הקימו לעצמם סוכות מגורים בחורשת אקליפטוסים הקיימת עד היום ונקראת חורשת פסקל.

אחרים המשיכו עד חדרה, כמו הסופר יוסף חיים ברנר, שכתב בזמן הגלות את סיפורו "המוצא", ובו הוא מתאר את הסבל של המגורשים: "חצי כיכר-הלחם, שנשאר משלשום מתגולל על שולחנו… נגלה לעיניו והזכירו, שזה כבר שלושה ימים לא אכל גם סעודה אחת… הוא הושיט משום מה את ידו, מישש את הפת וראה שנתיבשה ולא תצלח לאכלה." איכרי חדרה גילו אטימות לסבלם של המגורשים וגם הם הפקיעו מחירים, ובייחוד העלו את מחירי החיטה שהיו גבוהים פי שניים או שלושה ממחירי "המשביר".

במושבות הוותיקות התגלו מקרים של חוסר אמפתיה, בניגוד למושבות החדשות יותר. הלך הרוח הבורגני של פתח תקווה, זכרון יעקב וחדרה לא התחבר עם המהגרים שזה מקרוב באו והיו זקוקים לעזרה ללא תנאים. כמו גם הביטחון העצמי של אנשי העלייה הראשונה מתוקף ישיבתם על הקרקע שרכשו ועיבדו משך 35 שנה הביאה להם מידה של התנשאות או קשיות עורף. במושבות החדשות בגליל, כמו כפר תבור ויבנאל, הלהט הציוני הסוציאליסטי של בני העלייה השנייה הביא אותם לסייע בכל אשר יכלו. וצריך גם לומר שבמושבות הוותיקות האוכלוסייה הייתה גדולה יותר, כך שיש סיכוי גדול יותר להיתקל בבן אדם חסר אמפתיה. משום שהן היו גדולות יותר, הן גם משכו אוכלוסייה גדולה יותר של מהגרים, ולכן היו נתונות בלחצי הישרדות משמעותיים.

נחום גוטמן, שהגיע לחורשת האקליפטוסים בכפר סבא, היה היוצא מן הכלל. הוא החליט לחזור בחזרה לתל אביב. משום שהיה צעיר, נשקפה לו סכנת הגיוס הכפוי לצבא התורכי. בספר "שביל קליפות התפוזים" הוא מספר לקוראיו הצעירים את סיפורי הרפתקאותיו - כיצד הסתנן בחזרה לתל אביב השוממה. משום שהספר מכוון לגילאים הצעירים, שמשמיט פרטים בכוונת מכוון, כתב גוטמן ספר נוסף גם לקוראים בוגרים - "בין חולות וכחול שמיים". כאן הוא נוקב בשמותיהן של הדמויות השונות. כשהוא מתאר את הצטרפותו ל"קבוצה היפואית", הוא מספר כיצד סעדיה שושני נתן בידיו אקדח לראשונה בחייו. שמונה חודשים חלפו. השומרים התחלפו מדי יום, ניהלו את חייהם כמו מלחים על ספינת רפאים השטה בים ללא הגאים, מחכים להינצל. אבל גוטמן מתאר זאת כתקופה נהדרת בחייו: "כל היום לא היה צורך לעשות שום דבר. בכיסים צלצלו אצלנו המפתחות של כל הבתים בתל אביב… כל בית שידענו שיש בו ספרים טובים - היינו נכנסים לתוכו, לוקחים את הספרים שרצינו, והיינו עורמים ערימות ערימות של ספרים באמצע רחוב הרצל".

 תל אביב הנטושה. גוטמן מאייר את עצמו קורא ספר בקצה רחוב הרצל

תל אביב הנטושה. גוטמן מאייר את עצמו קורא ספר בקצה רחוב הרצל

היו גם משפחות יהודיות שנתלו בשכנים הערבים. משפחת שלוש, למשל, גלתה לכפר קטן ליד קלקיליה בשם כפר ג'מאל. יוסף אליהו שלוש (או "ייספליהו", כפי שקראו לו בחיבה), דאג ל-115 מגורשים שמצאו מקלט בכפר הזה. הוא כתב על הימים הללו בספר זכרונותיו: "טובים היו ימי שבתנו בכפר ג'מאל. תושבי הכפר נהגו בנו כבוד רב. יחסי חיבה ואהבה שררו בין היהודים והתושבים. שום הפרעות לא קרו מלבד מריבות של מה בכך בין ילדי הערבים וילדי היהודים, במקרים כאלה הייתי משלים ביניהם ע"י חלוקת מיני-מתיקה… והסדר והשלום בכפר היו מופתיים."

אבל ימי הגירוש הלכו והתארכו. הכסף אזל ולא היה לייספליהו מקור הכנסה שיוכל לפרנס את כל האנשים שעליהם פרס את חסותו. "הרגשתי שעוד ימים אחדים והפרוטה האחרונה תיתום ובמה אעזור את בני ביתי," כתב בזיכרונותיו. כאן נכנס לתמונה שייח' אברהים סמארה - בהיותו נער הגיע במקרה ליפו, ואיבד קשר עם משפחתו. בשעה שקיבץ נדבות עבר לידו אהרן שלוש, שנתן לו סכום כסף נדיב במיוחד. בסכום הזה הצליח לעמוד שוב על הרגליים. הוא היה לבעל אדמות בכפר דנאבה ליד טול כרם, וכששמע שמשפחת שלוש הגיעה לאזור, היה מוכרח לראות איך יוכל להשיב טובה לאיש שהציל אותו.

אהרן שלוש, שכבר היה מבוגר מאוד, שכב במיטה. בנו, ייספליהו, לא היה צריך להציג את שייח' אברהים סמארה. הנער שהתבגר שמר על קשר עם האיש שהציל אותו, והגיע לבקר אותו מעת לעת. אבל עכשיו הנסיבות היו מצערות, בעיצומה של מלחמה עולמית, כשקו החזית בין הכוחות הלוחמים הולך ומתקרב, והמחסור הולך וגובר.

סמארה הזמין את ייספליהו לביתו: "בבואי לבית שייח' אברהים, הציגני לפני משפחתו ונתקבלתי בסבר פנים יפות. הוא הצביע עלי כעל בנו של ידידו אשר כל רכושו בא לו על ידו. בעודני מבלה עם בני המשפחה יצא שייח' אברהים לחצר והביא גרזן וחבל. מדד את אורך הקיר והכה בטיח הקיר וכשנפל הטיח נתגלתה צלחת. הוא פתח אותה ונראה חור. מחור זה הוציא שייח' אברהים מטפחת אדומה שבתוכה היו סך חמש מאות לירות זהב ומסרם לידי. 'את הכסף הזה תחזיר לי אחרי המלחמה', קרא אלי בשמחה." ייספליהו לא מיהר לקחת את הכסף: "ומה יהיה אם חס ושלום נמות בימי המלחמה?" על כך השיב סמארה: "אם נמות, הרי לשנינו לא יהיה צורך בכסף."

בסתיו 1917 ניתנה הצהרת בלפור שהכירה לראשונה בזכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל. רבים ממגורשי תל אביב כלל לא שמעו על כך בזמן אמת. היו גם חדשות מרעישות, קרוב לבית. חזית הדרום נפרצה. חיילים אוסטרלים כבשו את באר שבע בקרב שנודע כקרב הפרשים האחרון. שבוע לאחר מכן נכבשה עזה. הגנרל אדמונד אלנבי קידם את כוחותיו ליפו ב-16 בנובמבר. לירושלים הוא נכנס חודש לאחר מכן, ב-11 בדצמבר 1917, והתקבל שם כמשחרר ארץ ישראל. כשהחלה שנת 1918, קו החזית התייצב בין נחל הירקון לבין יריחו.

החיילים הראשונים שנכנסו ליפו הגיעו מניו זילנד הרחוקה. ב-17 בנובמבר 1917 הם ערכו טקס למרגלות הסראיה, בניין השלטונות העות׳מאנים שניצב מול מגדל השעון של יפו. כך עברה העיר מידי התורכים לידי הצבא הבריטי.

 טקס העברת השליטה ביפו לידי הצבא הבריטי, 17/11/1917

טקס העברת השליטה ביפו לידי הצבא הבריטי, 17/11/1917

אחרי מסע ארוך דרך מדבר סיני והנגב, ההגעה ליפו הייתה הזדמנות ליהנות קצת. החיילים ההודים רחצו במי הירקון, שקצת הזכיר את הנהרות הגדולים שהכירו מהבית. החיילים הניו זילנדים חגגו ביקב של שרונה. הם כתבו למשפחותיהם שמעולם לא ראו יקבים כה רבים וגדולים כמו במושבה הטמפלרית. החיילים האוסטרלים חגגו את התפוזים של יפו, אלו ששווקו עד המלחמה תחת המותג Jaffa Oranges.

ההשפעה על החיילים לא נעלמה מעיני הרופאים הצבאיים. הם הודיעו למפקדיהם עד כמה מצבם הבריאותי של החיילים השתפר בזכות התפוזים. הם המליצו להכליל את התפוז היפואי בתפריט היומי של כל חייל, אבל הייתה בעיה - הוראה מלמעלה התירה לרכוש רק ירקות טריים, ולא פירות. מפקד הכוחות פתר את הבעיה בקלות - בתור בעל הסמכות העליונה, הוא פשוט קבע בצו רשמי שהתפוז הוא ירק. נפתרה הבעיה.

חלק מגולי תל אביב ניצלו את כיבוש יפו על ידי הבריטים, וחזרו לבתיהם. קבוצת הנשארים שלחה הודעה לוועד תל אביב שהשמירה תימשך שבוע נוסף לאחר חזרת ראשוני התושבים, בכדי לאפשר לוועד לארגן מחדש את השמירה על בתי השכונה. קולנוע עדן חוזר לפעול לרווחת החיילים הבריטים, האוסטרלים, הניו-זילנדים וההודים. אבל רבים מהמגורשים לא היו יכולים לחזור משום שנתקעו בחלקה הצפוני של הארץ, עדיין תחת השלטון העות'מאני. זו הייתה התקופה הקשה ביותר עבור המגורשים. רבים לא שרדו את השנה האחרונה של המלחמה ולא חזרו לתל אביב.

 קבוצת הנשארים מודיעה לוועד תל אביב על סיום תפקידה, 26 בנובמבר 1917

קבוצת הנשארים מודיעה לוועד תל אביב על סיום תפקידה, 26 בנובמבר 1917

בסתיו 1918 נכבשה כל הארץ, ותמו 400 שנות שלטון עות'מאני בארץ ישראל. תמה מלחמת העולם הראשונה. כעת כל המגורשים היו יכולים לשוב לבתיהם. מעריכים כי 10,000 יהודים גורשו מתל אביב ומהשכונות היהודיות של יפו. כ-1,500 נפטרו בגלות. היישוב היהודי הצטמצם מ-85 אלף איש לפני המלחמה ל-55 אלף, משום שרבים יצאו את הארץ.

המכה הרצינית ביותר ניחתה על היישוב הישן, על היהודים האדוקים שגרו בערי הקודש והסתמכו על כספי החלוקה. הם נותקו מצינור החמצן הזה כבר ב-1914, והתקשו להמשיך להתקיים. תקופת המלחמה הכריעה רבים מהם, בין אם ברעב או במחלות. המצב הכלכלי הקשה בצפת, בטבריה ובירושלים הביא להידרדרות מוסרית שהבהילה בחומרתה את הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ' (אז"ר). בזיכרונותיו הוא מספר כי "הערבים היו באים לבתי היהודים בעלי פאות ושטרימל" - הם היו מתחפשים ומבקרים את הבנות היהודיות שנמכרו לבושת כדי להציל את משפחותיהן מחרפת רעב. היהודים הדתיים של היישוב הישן לא התחלפו אט אט באנשי היישוב החדש שעלו ארצה עם עולם ערכים מודרני. רבים מהם לא שרדו את המלחמה.

לעומת זאת, היישוב החדש הצליח לארגן את עצמו למופת. גם בתנאים קשים הוא הוכיח כושר הישרדות מרשים. במובן זה, מלחמת העולם הראשונה הייתה כמו שריפת חורש, שהורסת את הקיים ומפנה מקום לצמיחה מחדש. האסון הביא להתחדשות של היישוב היהודי - מחושל, אידיאולוגי, מאוחד וחזק מתמיד.

 חגיגה בשדרות רוטשילד עם החזרת ספרי התורה לתל אביב

חגיגה בשדרות רוטשילד עם החזרת ספרי התורה לתל אביב

 החזרת ספרי התורה לתל אביב לאחר הגירוש

החזרת ספרי התורה לתל אביב לאחר הגירוש

מאז גירוש תל אביב ידעה העיר לא מעט אסונות - בימי המנדט הבריטי היו פרעות בגבול יפו, במלחמת העולם השנייה הפציצו מטוסים איטלקיים את תל אביב, במלחמת העצמאות ההפצצות היו של הצבא המצרי, מתקפות מחבלים, טילי סקאד, פיגועים... תל אביב ידעה לצערנו לא מעט אסונות מאז הקמתה. אבל כמו בגירוש תל אביב, היו אלה אנשים חפצי חיים שדאגו זה לזה בעתות מצוקה, ובסופו של דבר חזרו הביתה. באמת עיר ללא הפסקה.

 

ביבליוגרפיה

אליאב, מרדכי. 1988. מעורבותם של נציגי גרמניה ואוסטריה באירועי 1917 בארץ ישראל. קתדרה 48, http://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_48.8.pdf

אלרואי, גור. 2006. ‏גולים בארצם? פרשת מגורשי תל-אביב ויפו בגליל התחתון, 1918-1917. קתדרה 120: 135-160, https://www.ybz.org.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/Article_120.6.pdf

אריכא, יוסף. 1969. תל אביב מראשיתה ועד ימינו במלאת שישים שנה לייסודה. בתוך: תל אביב בת שישים, נערך על ידי יוסף אריכא, מתתיהו קליר, שלום רוזנפלד ודן תורן, רמת גן וגבעתיים: מסדה.

גוטמן, נחום. 1959. עיר קטנה ואנשים בה מעט. תל אביב: עם עובד ודביר.

גוטמן, נחום. 1978. שביל קליפות התפוזים. תל אביב: יבנה.

גוטמן, נחום ואהוד בן עזר. 1980. בין חולות וכחול שמיים. תל אביב: יבנה.

דיזנגוף, מאיר. 2000. עם תל אביב בגולה. תל אביב: בית התנ"ך.

הלוי, דותן. 2014. עזה ואנשיה: גלות וחורבן. זמנים 126: 40-51, http://www.openu.ac.il/zmanim/zmanim126/126-halevi.pdf

הלחמי, יעקב יוסף. 2017. קולנוע עדן. תל אביב 100, https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/first/eden

חסון, ניר. 2016. גירוש תושבי תל אביב מוצג לראשונה דרך עיניים טורקיות. הארץ, 23 בדצמבר, http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.3169756

כהן, מתל. 2013. ההיסטוריה הסודית של מגורשי תל אביב-יפו. mynet כפר סבא, 30 בדצמבר, http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4469799,00.html

מאור, משה. 2005. פתקאות תל אביב. עת-מול 181, http://lib.toldot.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12154

נאור, מרדכי. 2003. כיצד סייעה העיתונות היהודית בעולם בהצלת היישוב ב-1917. בתוך וזאת ליהודה: על ידי מחקרים בתולדות ארץ ישראל ויישובה, נערך על ידי יהושע בן אריה ואלחנן ריינר, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 573-587, http://www.naormor.co.il/page.asp?id=34

שבא, שלמה. 1977. הו עיר הו אם. תל אביב: החברה האמריקאית-ישראלית למו"לות וקרן תל אביב לספרות ואמנות.

שור, נתן. 2015. תולדות תל אביב. ירושלים: אריאל.

שלוש, אביעזר. מי היה אותו אפלבוים? גינות שומרון: רחל, https://books.google.co.il/books?id=xdxym9FTDl0C

שלוש, אביתר. 2016. קורות משפחת יוסף אליהו שלוש במלחמת העולם הראשונה. הרצאה (וידאו), 25 בדצמבר, https://www.youtube.com/watch?v=calXRrcDWC8

שלוש, יוסף אליהו. 2005. פרשת חיי. תל אביב: בבל, http://benyehuda.org/chelouche/parashat_xayay.html

שרגאי, נדב. 2007. מדוע לא מנציחה עיריית תל אביב את נספי גירוש 1917? הארץ, 12 בספטמבר, http://www.haaretz.co.il/1.1441554

Comment