היא לא הבינה איך זה קרה לה. זה היה הישג בקנה מידה היסטורי עבור פוליטיקאי, ועוד יותר מכך - עבור פוליטיקאית. המפלגה שלה ניצחה בבחירות עם מספר הקולות הגדול ביותר. נגד כל הסיכויים, בישראל השמרנית של שנות ה-50', היא חשה שגברה על מתחריה. תוך זמן קצר התברר שהיא ניצחה בקרב, אבל הפסידה את המערכה.

ב-26 ביולי 1955 יצאו אזרחי ישראל להצביע - בבחירות שנערכו ביחד, גם לכנסת וגם לרשויות המקומיות. בכנסת ובממשלה שלטה מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל, שתהפוך ברבות הימים למפלגת העבודה). אולם, בבחירות המקומיות - רבים העדיפו להצביע למפלגות אחרות. במפלגת הפועלים החליטו שהגיעה העת להוציא את התותחים הכבדים, והמטרה הראשית הייתה עיריית תל אביב יפו.

בניגוד לתדמית שלה היום כמעוז השמאל הישראלי, עד אותו רגע תל אביב מעולם לא נשלטה על ידי מפא"י (למעט בין 1925-1927 תחת ראש העירייה דוד בלוך). התל אביבים העדיפו את מאיר דיזנגוף, ואת ממשיך דרכו ישראל רוקח. במצטבר, הם כיהנו 28 שנים בראשות העיר - דיזנגוף 12 שנים, ורוקח 16 שנים. שניהם היו ממפלגת הציונים הכלליים - מעין מפלגת מרכז של פעם, שעמדה מול מפלגות הפועלים, התנגדה לעבודה המאורגנת ותמכה ביוזמה פרטית ושוק חופשי.

ב-1953 רוקח עזב את העירייה כדי להתמנות לשר הפנים, והשאיר את ניהולה בידי ממלא מקומו - חיים לבנון. אמנם עם רקורד פוליטי עשיר, אבל עם שלוש שנות ניסיון בלבד כסגן ראש עיר, לבנון הצטייר כמתמודד במשקל נוצה. במפא"י האמינו שפקיד אפרורי בגיל העמידה לא יוכל להוביל את הציונים הכלליים לניצחון בבחירות לעירייה. זו הייתה שעת כושר עבור הפועלים, שרצו להשתלט על תל אביב הבורגנית בפעם הראשונה בתולדותיה.

הניצחון בתל אביב היה קריטי למפא"י. הנהגת המפלגה רצתה להפגיז עם מועמד במשקל כבד - חבר כנסת או שר בממשלה - אישיות יוצאת דופן עם ניסיון מוכח בפרויקטים לאומיים. שרת העבודה גולדה מאירסון הייתה האדם הנכון במקום הנכון ובזמן הנכון. מנהיגה מנוסה, שצברה קילומטרז' עוד מתקופת המנדט. כולם הכירו אותה והעריכו את פועלה הענף. היו לה קשרים הדוקים עם מנהיגי יהדות ארצות הברית (וגם קשרים חשאיים עם מנהיגים בעולם הערבי). היא רשמה על שמה הישגים אדירים כשרת העבודה, ביניהם חוקים סוציאליים שפיקחו על שעות העבודה, שהעניקו לעובדים חופשה שנתית, שהתייחסו במיוחד לעבודת ילדים ולעבודת נשים. גולת הכותרת של עבודתה הסוציאלית הייתה הקמת הביטוח לאומי.

גולדה גם הייתה הוכחה חיה לכך שהציונות הצליחה להגשים את עיקרון השוויון בין המינים. היא הייתה אחת משתי הנשים היחידות שחתמו על מגילת העצמאות, יחד עם רחל כהן-כגן). כשהוקמה הממשלה הראשונה, היא מונתה לשרה - האישה הראשונה בממשלות ישראל (וגם היחידה במשך 25 שנים).

נקודת התורפה שלה הייתה הקשר הרופף עם תל אביב. היא אמנם התגוררה בתל אביב לסירוגין מאז עלייתה ארצה ב-1921, אבל זה לא היה סימן היכר שלה. באותה מידה, רבים ממנהיגי היישוב היהודי התגוררו בשלב זה או אחר בתל אביב, שהייתה מרכז הכובד הפוליטי לפני קום המדינה. לכן, גולדה זיהתה את קהל הבוחרים הפוטנציאלי בשכונות דרום העיר.

בישראל של אמצע שנות ה-50' עוד היו פרוסות מעברות במקומות שונים בארץ, וגם בתל אביב היו "משכנות עוני", כפי שאלה כונו אז. תושבי דרום תל אביב אכן היו מאוכזבים מיחסה המתנשא של העירייה. הנחת העבודה הייתה שהם יכולים להתחבר לפועלה של גולדה ברמה הלאומית, ולא להתקטנן איתה על מקום מגוריה.

ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביקש מגולדה לעמוד בראש רשימת מפא"י בבחירות למועצת העיר בתל אביב. בהתחלה היא סירבה, אבל נאלצה לבסוף לקבל את דין התנועה. הייתה בכך דרמה לא קטנה. היא הוצנחה ברגע האחרון, יומיים לפני שהיה צריך להגיש את רשימת המועמדים מטעם המפלגה. אליעזר שכטר, מזכיר מועצת הפועלים בתל אביב, שעמד בראש הרשימה, התבקש לזוז הצידה לטובת הכוכבת שבאה לסחוף את העיר. ברשימה שולבו נציגים של השכונות, ונעשה מאמץ לגייס פעילים צעירים מעדות המזרח. מעניין איך הרגישו אותם צעירים מזרחים כשגויסו לתמוך במי שנראתה ונשמעה להם כדודה זקנה מאמריקה, שדמותה כאלמנה פולניה הייתה רחוקה מאישיותם כמרחק מזרח ממערב.

הציונים הכלליים לא התכוונו לוותר בקלות. הם הפעילו לחצים כבדים על ועדת הבחירות העירונית שלא לקבל את מועמדותה של גולדה. הנימוק: בתעודת הזהות שלה מופיע שהיא גרה בכלל בירושלים. אמנם הייתה לה דירה בתל אביב במעונות עובדים ח' - שיכון הסתדרותי ברחוב הירקון פינת שדרות נורדאו - אך בוועדת הבחירות טענו כי מקום מגוריה הוא הדירה הירושלמית שאליה עברה לאחר שהתמנתה כשרה בממשלה, והחליטו לפסול את מועמדותה. גם גולדה לא התכוונה לוותר בקלות וערערה לבית המשפט המחוזי.

הדיון בבית המשפט התקיים פחות מחודש לפני מועד הבחירות, ובו גוללו את כל קורות הדירה של גולדה ברחוב הירקון 254. היא עברה אליה ב-1938. מספר שנים לפני שנפטר בעלה, החשבונות עברו על שמה, משום שהחליטו לחיות בנפרד. באותה שנה שבה התאלמנה, בשנת 1951, קיבלה דירת שרד בירושלים, אך המשיכה לפקוד את הדירה בתל אביב מדי שבוע. השופט קבע כי לגולדה עומדת הזכות לבחור ולהיבחר בתל אביב: "אין זה מתקבל על הדעת ששר בישראל, היוצא בתוקף תפקידו את מקום מגוריו הקבוע, מפסיד את זכויותיו כתושב המקום ומנתק את קשריו לחלוטין עם עירו".

בשבועיים שלפני יום הבוחר, גולדה חרשה את תל אביב. עיתון "דבר" דיווח על אלפים שהגיעו לאספות הבחירות שלה. יש לקחת את הדיווח הזה בעירבון מוגבל, שכן העיתון היה שופרה של מפא"י. בביקורה בפלורנטין ובשפירא מתחה ביקורת על העירייה: "איני יכולה להבין משום מה קרה שאחר שבע שנות קיום המדינה עדיין שרויות השכונות באותו מצב שהיו בו בימי יפו הערבית". אכן, השכונות הדרומיות הללו לא היו חלק מתל אביב עד לאחר קום המדינה, ולומר עליהן שהן הוזנחו על ידי העירייה היהודית כפי שהוזנחו על ידי העירייה הערבית - אלו היו מילים קשות מאוד. היא הבטיחה לתושבים להפוך את השכונות ל"מקומות תרבות ויופי".

הציונים הכלליים השיבו אש. טענו שגולדה גורמת לירידת ערך הנכסים בעיר. ההכרזה על התמודדותה גרמה לחששות בקרב המשקיעים בנדל"ן. אמרו שהיא באה לעשות סיבוב על העיר - לכבוש את העירייה עבור מפא"י ומהר מאוד תסתלק מניהול ענייני העיר. באותה תקופה החוק חברי כנסת היו יכולים לשמש גם כחברי מועצה ברשויות המקומיות, אך הציונים הכלליים ניבאו שאם גולדה תפסיד היא לא תישאר חברה במועצת העיר. בהזדמנויות שונות הגיעו פעילים פוליטיים לאספות בחירות של הציונים הכלליים במטרה "לפוצץ" אותן. אפילו יותר מכך - בשתי הזדמנויות שונות נזרקו מטעני הלם באספות שלהם, והייתה תחושה שהפועלים מוכנים לעשות הכל כדי לכבוש את העירייה.

יומיים לפני הבחירות הגיעה לבקר גם בשכונות שמעבר לירקון. בשנות ה-50' הן היו עוד פחות מפותחות משכונות הדרום. רמת החיל הייתה מעין מעברה. בנאומה לתושבים שהגיעו לעצרת הבחירות הסבירה כי הציונים הכלליים לא עשו למענם דבר. "מספיק ודי עם הנהלת עיר כזאת," קראה. אחר נאומה בירך אותה הרב זכריה דנוך, הרב של מעברת "יד המעביר", שתהפוך לימים לשכונת נווה שרת. מיד אחר כך עלתה לבמה הילדה שרה חביב, שאמרה לגולדה בשם ילדי המעברה "עלי והצליחי" והגישה לה פרחים.

יום הבחירות בתל אביב עבר כמעט ללא אירועים מיוחדים. הקלפיות נפתחו בשש בבוקר. היו כמה שלא היו מוכנות בזמן, אבל לכל המאוחר נפתחו בשבע. בקלפי אחת יו"ר ועדת הקלפי נאלץ "לשבור חלון ולהיכנס דרכו, כי בעל המפתחות לא הופיע".  רבים הגיעו לקלפיות באותו יום קיץ חם עם בגדי רחצה, והלכו מיד מהקלפי אל חוץ הים. מי שרצה לקחת איתו גם בקבוק בירה נאלץ להסתפק במשקה קל בלבד - החוק אסר על מכירת אלכוהול כל עוד הקלפיות פתוחות. גולדה כמובן הלכה להצביע בשעה מוקדמת, כפי שמועמדים נוהגים לעשות, ותמונתה על יד הקלפי התפרסמה בעיתון למחרת.

מספר בעלי זכות הבחירה בתל אביב היה 248 אלף - בערך חצי מכפי שהוא היום. אחוז ההצבעה עמד על 78% - בערך כפול מכפי שהוא היה בבחירות המקומיות האחרונות שנערכו בתל אביב, בשנת 2013. כלומר, מספר התל אביבים שהשתתפו בבחירות ב-1955 גבוה יותר ממספר התל אביבים שהשתתפו בבחירות כמעט שישה עשורים לאחר מכן.

התוצאות היו פנטסטיות. אמנם ברמה הלאומית מפא"י איבדה מכוחה בכנסת, אבל בבחירות למועצת עיריית תל־אביב נרשמה הצלחה גדולה. בפעם הראשונה זכו הפועלים למספר הקולות הגבוה ביותר - 30.6% מהקולות. הציונים הכלליים הסתפקו ב-23.6% מהקולות. זו הייתה מפלה קשה עבורם. הפועלים יצאו לקרב ראש בראש מול הבורגנים, ויכלו להם.

באותה תקופה הצביעו רק בפתק אחד - לרשימת המועמדים למועצת העיר. חלוקת המושבים במועצת העיר נקבעה לפי מספר הקולות שניתנו לכל רשימה. לאחר מכן, מועצת העיר הייתה מתכנסת ובוחרת את אחד מחבריה כראש העיר. גולדה הייתה צריכה לזכות בבחירות עם המספר הגבוה ביותר של מנדטים, ולנסות לבנות קואליציה עם מפלגות נוספות שיתמכו בה. מעודדת מתוצאות הבחירות היא בישרה כי הדבר אפשרי, ושהיא רוצה להנהיג "עירייה פועלית ומתקדמת". אבל בוודאי היא לא צפתה את כל המכשולים שעוד יוצבו בדרכה.

במועצת העיר היו 31 מושבים - ממש כמו היום. בעקבות הבחירות, הם התחלקו כך - 10 למפא"י, ועוד 4 למפלגות שמאל נוספות (אחדות העבודה, הקומוניסטים ומפ"ם- מפלגת הפועלים המאוחדת). 14 קולות כבר היו לגולדה בכיס, אבל היו דרושים עוד שניים כדי להגיע לרוב במועצה שיעניק לה את ראשות העיר. מולה ניצבו שמונת חברי המועצה של הציונים הכלליים, וחמשת חברי המועצה מטעם תנועת "חרות" - מפלגת הימין בראשות מנחם בגין (שתיקרא לימים "הליכוד"). בגין היה אויב פוליטי מר של בן-גוריון ותנועתו הייתה האופוזיציה העיקרית לתנועת העבודה. הציונים הכלליים וחירות חברו יחד לגוש חוסם נגד גולדה שמנה 13 חברים.

כעת הכל היה נתון בידי חברי המועצה הדתיים - גולדה הייתה זקוקה לשניים מהם. לבנון היה צריך לשכנע את שלושתם כדי להשיג רוב. משך כל חודש אוגוסט שלאחר הבחירות הופעלו כל ערוצי התקשורת בין המועמדים לבין מנהיגי המפלגות הדתיות. נציגי מפא"י גם עשו שריר, ואיימו על המפלגות הדתיות שלא ישולבו בממשלה, אם לא יאפשרו לנציגיהם במועצת העיר תל אביב לתמוך בגולדה.

המפלגות הדתיות שמו לב לחולשתה של מפא"י בכנסת. היה ברור שבן-גוריון יצטרך את עזרתן בלאו הכי. לכן, הם לא התרגשו מהאיומים של מנהיגי הפועלים שלא יקבלו תיקים בממשלה. הדתיים העדיפו את הגזר שהבטיחו הציונים הכלליים מאשר את המקל שבו איימו המפא"יניקים, ולכן הרשו לעצמם שלא לתמוך בגולדה לראשות העיר. אבל הם עדיין היו צריכים תירוץ מדוע לא לתמוך בה.

בעיתונות דווח שהדתיים מתחבטים בבעיה הלכתית - האם מותר להצביע בעד אישה לתפקיד ראש העיר? על פי הרמב"ם "אין מעמידים אישה במלכות, לאמור ׂשום תׂשים עליך מלך ולא מלכה". גם הגבאים בבתי הכנסת בתל אביב פנו לחברי מועצת העיר הדתיים בדרישה שלא לאשר את בחירתה של גולדה, מחשש שהדבר עשוי "לסכן את צביונה המסורתי של תל אביב". כולם חיכו למוצא פיהם של גדולי התורה כדי שיכריעו בסוגיה.

בעיתון "דבר" ראו בכך מזימה של הציונים הכלליים, והטיחו בהם את צביעותם. הרי שושנה פרסיץ, חברת הכנסת מטעם הציונים הכלליים, הייתה משך שנים ארוכות חברת מועצת העיר תל אביב (האישה הראשונה שנבחרה לתפקיד זה) וגם יו"ר ועדת החינוך העירונית שחלשה גם על בתי הספר של הזרם הדתי. בישיבות המועצה ישבו לצידה הנציגים הדתיים מבלי שהייתה להם בעיה להיות שותפים שלה בקואליציה. לתקופה מסוימת גם שימשה כממלאת מקום ראש העיר, וחברי המועצה הדתיים לא התחבטו אז באיסורים הלכתיים. "איך לא ייבושו ולא ייכלמו כל אלה שלא בחלו בתכסיס הפסול והמיושן הזה של פסילת זכויותיה של אישה - אחת מנשי ישראל הגדולות - לכהונת ראש עיר, כעוגן הצלה אחרון להמשכת משטר ריאקציוני נפסד בעיר הגדולה בארץ? המזימה הזאת לא תצלח עוד!"

מפא"י התעקשה על כך שגולדה תנהיג את עיריית תל אביב, ולא הייתה מוכנה לשום פשרה בנושא. כנראה שזה הפך לעניין עקרוני, שלא לאפשר את התופעה הזו, שנקראת היום "הדרת נשים". ב-5 בספטמבר 1955 התכנסה לראשונה מועצת העיר בהרכבה החדשה. חברי המועצה ידעו שהם מגיעים לישיבה שלא ייצא ממנה כלום. סעיף אחד בלבד היה על סדר היום - בחירת ראש העיר. והיה ברור שגולדה טרם השיגה את הרוב הדרוש, וכך גם חיים לבנון.

המועצה התכנסה שוב למחרת. אולם, לא כל חברי המועצה הגיעו לישיבה. למעשה, אל הישיבה הגיעו רק גולדה ו-13 חברי המועצה התומכים במועמדותה. חיים לבנון התקשר אל מזכיר המועצה יהודה נדיבי, ושאל אם יש טעם שיגיע. גולדה אמרה לנדיבי שימסור לראש העיר כי יואיל בטובו להגיע לישיבה, שכבר התאחרה בשעתיים, אולם הוא הודיע שאין טעם שיגיע כי בכל מקרה אין קוורום חוקי לקיום הישיבה. בעוד גולדה ושאר חברי המועצה ממפלגות השמאל מחכים לראש העיר שיופיע, התברר כי הוא מקיים פגישות עם חבריו למפלגה כדי לטכס עצה איך לשכנע את הדתיים.

גולדה נואמת בפני מועצת העיר תל אביב בשנת 1966

לרגע היה נדמה שאפשר לחלץ משהו. ב"חרות" כעסו על הציונים הכלליים, שנכנסו לקואליציה של מפא"י בעיריית נתניה, ואיימו לפרק את השותפות בתל אביב ולהסיר את תמיכתם בחיים לבנון. נציגי המפלגות הדתיות בחיפה דרשו מעמיתיהם בתל אביב לתמוך בגולדה על מנת שיוכלו להיכנס לקואליציה של מפא"י בעיריית חיפה. סבך המינויים והחבירות, הדילים והטריקים הפוליטיים, היה סמיך מתמיד.

עוד יום עבר, עוד פגישה של מועצת העיר. שוב הצבעה - מי בעד גברת מאירסון? מי בעד האדון לבנון? אין הכרעה. עוד הצבעה, ועוד אחת. שוב אף אחד מהמועמדים לא הצליח לגייס את הרוב הדרוש. אך ישיבת המועצה שנערכה למחרת הייתה אחרת לגמרי. חיים לבנון היכה בפטיש, ופתח את הישיבה עם אותו סעיף שעל סדר היום. מרוב עייפות הוא התבלבל ושאל "מי בעד גברת לבנון?" אמנם בקהל נשמע צחקוק קל, אך הוא נפסק והתחלף בקולות של תדהמה.

16 ידיים הונפו - שמונה ציונים כלליים, חמישה מתנות "חרות" ועוד שלושה מהמפלגות הדתיות. חיים לבנון נבחר לראשות העיר. המחיר ששילם היה גבוה - שניים מתוך שלושת הנציגים של המפלגות הדתיות מונו לתפקיד סגן ראש העיר.

לא רק שהניצחון חמק ממנה. גולדה נוכחה לדעת כיצד מול עיניה קמה קואליציה ימנית-דתית. חלומה על "עיריה פועלית מתקדמת" נגוז. לפחות כחברת מועצת העיר שמרה לעצמה את הזכות לשאת נאום אופוזיציוני סוער. הדיל הפוליטי שנרקם מאחורי גבה היה סילוף של רצון הבוחר, שכן "הציונים הכלליים ירדו והפועלים עלו".

יותר מכל היה לה חשוב לדבר על מקומן של הנשים במפעל הציוני: "בארץ הזו… לא קמה אף נקודה אחת בספר, במקום המסוכן ביותר, בלי השתתפותה הפעילה של האישה; בארץ הזו, מאז ימי "השומר" ועד ה"הגנה" ועד צבא הגנה לישראל, משתתפת האישה, הבת שלנו, האחות שלנו, בפעילות בעבודה, בכיבוש העבודה, בהתיישבות, בשמירה, במלחמת השחרור; בארץ הזו, שנשים נתנו את חייהן על עליה נגד השלטון הבריטי. בארץ הזו, של חנה סנש, מעזים בשנת 1955, בשנה השמינית לקיומה של מדינת ישראל, מעזים להעלות מחדש את הארגומנטציה החשוכה הזו - שאין זכות שווה לאישה במדינת ישראל".

היא מתחה ביקורת חריפה מאין כמוה על נציגי המפלגות הדתיות: "אותם האנשים... ברצונם ובלא רצונם, יושבים עם נשים בכנסת, יושבים עם נשים בממשלה, הצביעו בעד נשים לממשלה בכנסת לא פעם… יש זכות לאישה. יש כבוד לדת. התברכנו בכל שיש לנו תנועת פועלים בארץ. וגם אם רוב תנועת הפועלים איננו דתי, הוא התחנך על ידי אנשים שדאגו לכך שזו תנועת פועלים שיש לה "דרך ארץ" רב למסורת היהודית, גם לדת, גם לאנשי דת אמיתיים, ואם יש מישהו אשר גורם להשניא את הדת על הנוער, על פועלים, על ילדים קטנים, אלה הן המפלגות דתיות אשר כך עושות בקולותיהן".

נציגי תנועת "חרות" בירכו על כך שמפא"י נכשלה בנסיון ההשתלטות על העירייה. הייתה להם התחושה שהמדינה הופכת לדיקטטורה של השמאל. הם ראו חשיבות עצומה בשמירה על תל אביב כמעוז האחרון של הימין. מיד לאחר נאומה של גולדה, דוד יוטן, חבר מועצת העיר מטעם "חרות", הטיח בה שהיא הייתה מוכנה לוותר על יפו. לטענתו, בשנת 1947, בזמן שתוכנית החלוקה של האו"ם קרמה עור וגידים, גולדה נתנה את הסכמתה לכך שיפו תהיה מובלעת של המדינה הערבית בשטח המדינה היהודית. היא הכחישה זאת בו במקום, והישיבה הסוערת ננעלה.

עזריאל קרליבך, העורך המפורסם של עיתון "מעריב", קרא לגולדה להישאר במועצת העיר תל אביב: "אסור לה לברוח מן המערכה, מפני שההתקפה הראשונה לא הצליחה". שלושה חודשים לאחר מכן התקבל בלשכתו של ראש העיר מכתב מאת שרת העבודה גולדה מאירסון, לפיו היא לא תוכל לשמש עוד כחברת מועצת העיר. ומי שלא רצה לראות אותה בראשות העיר, ראה אותה 15 שנים לאחר מכן עומדת בראשות הממשלה - האישה הראשונה, והיחידה עד כה, בתפקיד זה.

לקריאה נוספת:

אילן שחורי // כיצד גולדה מאיר כמעט ונהייתה ראש עיריית תל-אביב

ערן אלדר // הדרת נשים ראשונה בישראל: גולדה מאיר מול הסיעות הדתיות בעיריית תל־אביב

ארנון גולן // בחירות עירוניות בתל–אביב בשנות החמישים: תהליכים, תוצאות והשלכות

טל שניידר // "בשום אופן אי אפשר למנות אישה לתפקיד כזה"

עיריית תל אביב יפו - הארכיון העירוני // כמעט ראש עיר: גולדה מאיר

Comment