בשנת 2011, נערך סקר גדול בתל אביב. הסוקרים נפרסו בכמה מוקדים בעיר, בשישה ימים שונים. 1,001 משתתפים בסקר נשאלו עשרות שאלות. השתתפו גם תושבים, גם בעלי עסקים, וגם מבקרים בעיר. מה עיריית תל אביב ביקשה לדעת? השאלה המרכזית בסקר הייתה מהו העתיד הרצוי לכיכר דיזנגוף. 61% מהנשאלים העדיפו שהכיכר תונמך ותחזור לגובה פני הרחוב. רק 37% העדיפו שתישאר מוגבהת מעל פני הרחוב. כך נסללה הדרך לפרויקט שהסתיים לאחרונה - הנמכת כיכר דיזנגוף.

רגע, מה פתאום להנמיך? איך היא התרוממה ולמה היא צריכה לחזור אל הקרקע? בשנות ה-30', תל אביב התפתחה בקצב שיא. עולים רבים נהרו אליה והקימו בה בתים חדשים. במרכז העיר נותר שטח פתוח בצורת עיגול, שתוכנן להיות כיכר ציבורית נאה ומרווחת. בשנת 1938 יומני החדשות שהוקרנו בבתי הקולנוע בישרו: "כיכר צינה דיזנגוף, שנחנכה השבוע ברוב עם, נמסרה לרשות הקהל התל אביבי, כשהיא מסודרה לנוי ולתפארת. בין מרבדי הדשא וערוגות הפרחים, ניטעו גם עצי תמרים שהובאו מגן רחל בכינרת. 28 ספסלים לבנים, מזרקת מים יפה, ופנסים יפים שיאירו בכל ערב ישמשו את הקהל למנוחתו ולהנאתו". (הקטע מיומן החדשות)

הכיכר נקראת על שם צינה דיזנגוף, אשתו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר המיתולוגי של תל אביב. זה היה יוצא דופן, משום שהעיר העברית הראשונה מיעטה להנציח נשים במרחב הציבור. עד היום - רק 3% מהרחובות בתל אביב קרויים על שם נשים. אגב, הרחוב על שם מאיר דיזנגוף חוצה את הכיכר הקרויה על שם אשתו, וכך וידאו שהזוג למעשה לא ייפרד לעולם. היו גם מי שראו סמליות בכך שהאישה מונצחת במעגל, והגבר מקבל קו ישר.

מיקומה המרכזי והאסתטיקה הנעימה של הכיכר משכו אליה מבקרים רבים. האדריכלית ג'ניה אוורבוך, שהייתה אחת הנשים היחידות בשדה האדריכלות בתל אביב של שנות ה-30', תכננה את החזיתות המתעגלות של הבניינים שהוקמו מסביב לכיכר. המרחב הציבורי הירוק עם המזרקה הנאה הודגש על ידי החזיתות המתעגלות, והכיכר שימשה כרקע פסטורלי למשפחות שבאו במיוחד כדי להצטלם בבגדיהם היפים ביותר. בילוי שבת פופולרי היה טיול לכיכר דיזנגוף. לא פלא שאל העירייה הגיעו מכתבי תלונה על כך שמספר הספסלים שנמצאים בכיכר מספיק רק לעשירית מהמבקרים בה. סביב הכיכר התמקמו מספר בתי קולנוע ואולמות תיאטרון, כך שהכיכר הייתה בעצם למרכז התרבותי של היישוב היהודי בארץ ישראל. המגמה הזו אף התגברה לאחר קום המדינה, כשרחוב דיזנגוף היה למרכז התרבותי השוקק של ישראל, והכיכר הפכה ל"צנטרום של הפיילה" - כדברי "הגשש החיוור", שגם הם התחילו את דרכם ממש בסביבה הזו.

כיכר צינה דיזנגוף ראתה עדלאידעות, ירידים של שבוע הספר, חגיגות יום העצמאות ועוד אירועים רבים. בשנות ה-60', החלו שידורי הטלוויזיה בישראל עם הטלוויזיה החינוכית. כשרצו לצלם את הפתיח של התוכנית ללימודי אנגלית "Here we are", בחרו בכיכר דיזנגוף בתור אתר הצילומים. בזכות התוכנית הפופולרית, מראה הכיכר שודר מדי יום לכל בית בישראל, וכך הלך והתקבע מעמדה המיוחד בנוף הישראלי. (פתיח התוכנית)

אלא שבשנות ה-70', הכיכר הלכה והידרדרה. מרכז העיר משך אליו פעילויות מפוקפקות. הגינה והמזרקה לא תוחזקו כראוי, והאטרקטיביות של המקום צנחה. אמנון רובינשטיין, שיהיה לימים שר החינוך, כתב בטור דעה: "הרעש, הצפיפות, הזוהמה, המראה הבלוי של כיכר דיזנגוף וסביבתה, מדהימים את התייר המבקר בעיר לראשונה, וגורמים למועקה עמוקה בלבו של הישראלי החוזר לארצו משהות בחוץ לארץ". ראש העיר שלמה להט (צ'יץ') שם את שיפוץ הכיכר בראש מעייניו. אדריכל צבי לישר הציע להגביה את הכיכר מעל פני הרחוב, ולהעביר את רחוב דיזנגוף מתחת לכיכר. הוא טען שכיכר מוגבהת תייצר חוויה עירונית נדירה ומסקרנת עם נקודות מבט חדשות. היו גם מי שראו את מעבר הכביש מתחת לכיכר כפתרון לבעיית הפקקים שהלכה והחריפה בתל אביב של שנות ה-70'. להט נדלק על התוכנית, והחל לדחוף אותה בכל הכוח.

התקציב היה מופרך - 11 מיליון לירות ישראליות. העלות הגבוהה הדליקה נורה אדומה אצל מפקח המחוז מטעם משרד הפנים, שדרש הסברים מעיריית תל אביב. להט לא התרגש, והחל להרוס את הכיכר המקורית. אחרי מלחמת ששת הימים מונה להט לתפקיד מושל ירושלים, ובתפקידו זה דאג לשטח את שכונת המוגרבים כדי לפנות מקום לרחבת הכותל המערבי. אישורים והיתרי בנייה לא עניינו אותו, והוא העדיף לקבוע עובדות בשטח. הוא ידע שמרגע שמתחילים להרוס אין דרך חזרה.

להט גם ספג ביקורת מחברי מועצת העיר. הם טענו שהוא סוחט אותם כדי להעביר את התוכנית להגבהת כיכר דיזנגוף. לחברי המועצה הדתיים אמר להט כך: "עד שאתם לא מצביעים עמנו בדיזנגוף - אין דיון על תקציב הפיתוח של המועצה הדתית". הם לא האמינו שהתועלת שתצמח מהגבהת הכיכר מצדיקה את ההשקעה הכספית האדירה, אבל לא הייתה להם ברירה. מועצת העיר קיבלה את התוכנית.

בשנת 1978 שוגרו ההזמנות לטקס חנוכת כיכר דיזנגוף המוגבהת. שלמה להט לא גזר את הסרט, כי אם רעייתו. בכל זאת, כיכר צינה דיזנגוף אינה הכיכר של ראש העיר, אלא של אשת ראש העיר. לכן, זיוה להט היא זו שאחזה במספריים, וצ'יץ' מחא לה כפיים. ממש באותה שנה יצאה להקת גזוז עם השיר "תשע בכיכר". בשיר שכתב דני סנדרסון לא מצוין באיזו כיכר מדובר, אבל בתודעה הציבורית הייתה רק כיכר אחת. (תשע בכיכר)

הצורה החדשה של הכיכר לא הייתה הצלחה מיידית כמו הצורה הקודמת. התברר שפרויקט הגבהת כיכר דיזנגוף חרג מהתקציב, ועלה בין 17 ל-20 מיליון לירות - כמעט פי שניים. בעיות התחבורה במרכז תל אביב לא נפתרו. הולכי הרגל סבלו עתה מהעלייה המפרכת לכיכר המוגבהת. גם נהגי המכוניות התלוננו שמעברי החצייה משני צדדיה של הכיכר למעשה מבטלים את ההפרדה בין המכוניות להולכי הרגל, והתנועה אינה זורמת כפי שהובטח. לכל זה הצטרף גם טיעון אסתטי - הכיכר הפכה עכשיו למפלצת בטון ללא טיפת ירק. חמש שנים בלבד לאחר שהכיכר התרוממה, בישר עיתון "דבר" על מותו של רחוב דיזנגוף. בתי הקפה שהיו בו נסגרו. האווירה בין בתי העסק ברחוב הייתה של מלחמת הישרדות. כל מי שבא פעם "להזדנגף" עבר לבלות לאורך הטיילת החדשה לאורך קו החוף - זו שנקראה לימים טיילת להט, על שמו של צ'יץ'.

מה עושים? אנשים לא רוצים לחזור אל הכיכר. הייתה חשיבה על מה שעשוי למשוך את הציבור. במרכז הכיכר המוגבהת הייתה מזרקה עם פסל זכוכית, מעשה ידי האמן אלן דוד. הוחלט להחליף את הפסל ולהביא יצירה של אמן מפורסם, שכולם ירצו לעלות לרגל כדי לראות אותה. האמן יעקב אגם היה בשנות ה-80' הכוכב הבלתי מעורער של עולם הפיסול הישראלי. הוא יצר עולם שלם של פיסול קינטי. כל פסל שלו מייצר אלפי נקודות מבט שונות, כך שכל פסל הוא למעשה אלפי פסלים, עם צבעים שונים, זוויות שונות, אורות וצללים. בשנת 1986 הפסל הקינטי "אש ומים" הוצב במרכז כיכר דיזנגוף, שלוקח את העיקרון הזה לקצה - התנועות הסיבוביות של שלושת חלקי הפסל, התזזיתיות של האש וההתזות של המים, יחד עם המוזיקה והאורות שמלווים את תנועת הפסל - כל אלה יוצרים מופעים חד-פעמיים, בשינוי מתמיד. (פרס חונך את הפסל)

פסל יפה? תלוי את מי שואלים. תושבת אחת שנכחה בטקס הצבתו של הפסל סיכמה את זה היטב: "זה משפריץ, זה מנגן, זה בוער, זה מסתובב. מעניין מה עוד ימציאו... אין מה להתרגש. במוקדם או במאוחר יבוא גאון אחר ויימצא ראש עיר אחר ויבנו שוב משהו חדש". הלך צ'יץ' ובא רוני מילוא, הלך מילוא ובא רון חולדאי, ובשנת 2001 אגם תבע את עיריית תל אביב על כך שאינה מתחזקת את הפסל כראוי. התברר שזה מאוד יקר לתחזק פסל שמשפריץ, מנגן, בוער ומסתובב - והכל בו-זמנית. העירייה התחייבה לתקן את הליקויים. ב-2009 שוב בית משפט - הפעם אגם האשים את העירייה ששיפצה את המזרקה עם סט צבעים לא נכון, ולכן היא הפרה את הבטחתה לדאוג לפסל. בית המשפט קבע שהעירייה תשפץ את הפסל בהתאם להסכם עם אגם. שני מיליון ש"ח ו-12 חודשי עבודה הושקעו בקילוף הפיסות הצבעוניות ושיפוץ הפסל מהיסוד. (יאיר לפיד מדווח על שיפוץ הכיכר)

בינתיים קמה קבוצה של תושבים שקראה לעירייה להחזיר את הכיכר לגובה פני הרחוב. להפוך אותה בחזרה לכיכר עירונית מזמינה, לרווחת התושבים והמבקרים בתל אביב. בעירייה התחננו ליעקב אגם שישחרר את העיר מהחוזה הדרקוני שנחתם איתו, לפיו הפסל יישאר באותו המקום לעולמי עולמים. אגם סירב. בינתיים נערך הסקר שהראה כי רוב הציבור בעד הנמכת כיכר דיזנגוף. רק בשנת 2016 נסללה הדרך לביצוע הפרויקט. לילה אחד הגיע מנוף עצום שהסיר את הפסל ממקומו, והניח אותו על מוביל טנקים, שהסיע אותו אל חניון הגרירות העירוני. בימים שלאחר מכן הגיעו המחפרים והרסו את הכיכר המוגבהת. 40 שנה הייתה הכיכר בגובה פני הרחוב, 40 שנה הייתה מעל פני הרחוב. לאחרונה החלה תקופה חדשה בתולדות הכיכר עם חזרתה למפלס הרחוב - האם גם היא תימשך 40 שנה?

ההסכם עם יעקב אגם <

Comment