כדי להבין את חשיבותו של רחוב דיזנגוף בהפיכתה של תל אביב לבירת תרבות, מספיק לציין שהוא הרחוב היחיד בישראל שהפך לפועל. בואו להזדנגף! נלך בעקבות האנשים שיצרו את נכסי התרבות שלנו, נגלה את בתי הקולנוע והתיאטרונים שנעלמו, ונספר על בתי הקפה שהיו מקום מושבה של הבוהמה התל אביבית.

 

טיול בתל אביב || בואו להזדנגף

בקצרה: תל אביב בירת התרבות העברית

משך זמן: עד שעתיים | דרגת קושי: מסלול קליל, הליכה מישורית, נגישות מלאה

(קישור למפה)

 

סופרים, משוררים, זמרים, נגנים, שחקנים, ציירים, פסלים… רבים מגיבורי התרבות שלנו חיו ויצרו בתל אביב. עיריית תל אביב הציבה מאות שלטי הנצחה לאותם אישים חשובים. אפשר לראות היכן כל אחד מהם הוצב דרך מערכת המיפוי שבאתר האינטרנט של העירייה. אנחנו מתחילים את הסיור במרכז הקהילתי דב הוז (רח' דב הוז 16) כי זו זו הנקודה שסביבה נמצאים הכי הרבה שלטי "פה גר". יש פה גם בית קפה קהילתי ורחבה גדולה, ואפשר להתרווח כאן רגע לפני שנצא לדרך ונספר על חלק מגיבורי התרבות שגרו בסביבה.

מחווה לאמני השכונה. המרכז הקהילתי דב הוז

מתחילים ללכת על רח' דב הוז עד לפינת רח' סמולנסקין. אגב, פרץ סמולנסקין שעל שמו קרוי הרחוב היה סופר יהודי שחי בווינה באמצע המאה ה-19. הוא הטיף להחייאת השפה העברית כמוקד התרבותי של העם היהודי, ובייחוד פרסם על כך טורי דעה בעיתון שערך, שנקרא "השחר". באותו העיתון אליעזר בן יהודה פרסם לראשונה את חזונו להחייאת השפה העברית כשפת דיבור (ואם נעלה ברחוב סמולנסקין, אכן נגיע לרחוב בן יהודה). באותו העיתון גם פורסם שירו הראשון של יהודה לייב גורדון, שעל שמו קרוי הרחוב שאליו נגיע עוד מעט. רבים מהרחובות הסובבים אותנו קרויים על שם סופרים ומשוררים. זה עוד מאפיין של תל אביב כבירת תרבות, שרחובותיה נקראו על שם אנשי רוח.

על הבית שבכתובת רח' דב הוז 23 נמצא שלט הנצחה לזמרת המפורסמת יפה ירקוני. כיצד מחליטים איזו אישיות זכאית לשלט הנצחה? ובכן, לא קל להחליט על קריטריונים קשיחים לכך, ותמיד יהיו אנשים ראויים יותר שלא עומדים בקריטריונים, ואנשים ראויים פחות שכן עומדים בקריטריונים. בכל אופן, עיריית תל אביב החליטה להנציח בשלטי "פה גר" את אישי התרבות שהתגוררו בעיר ושזכו בפרס ישראל או באחד הפרסים המוענקים על ידי עיריית תל אביב (כמו פרס רוקח לאדריכלות או פרס דיזנגוף לציור ועוד). יפה ירקוני הייתה כלת פרס ישראל לזמר העברי לשנת 1998. היא נפטרה בשנת 2012, ושנתיים לאחר מכן נערך טקס הסרת הלוט מעל השלט הזה.

יפה ירקוני נולדה ב-1925 בדרום תל אביב. שמה היה יפה אברמוב, והוריה היו ממוצא קווקאזי. אביה שהיה סוחר שטיחים עזב את הבית כשהייתה בת 8, והיא חיה בדלות עם אימה ושני אחיה. בשנות ה-30' עברה המשפחה לגבעתיים, ומצבה הכלכלי השתפר בזכות בית הקפה שאימה הקימה, שנקרא "צליל" וזכה לפופולריות. זה גם היה המקום שבו החלה את הקריירה שלה בעולם הבידור, במסגרת ההרכב המשפחתי "בָּמָתִי" - ראשי תיבות של בנימין (אחיה הקטן), מלכה (אימה), תקווה (אחותה הגדולה) ויפה. בנימין היה מנגן על פסנתר, תקווה הייתה שרה ויפה הייתה רוקדת. למעשה, במשך 12 שנים היא הייתה רקדנית מקצועית. היא הצטרפה ללהקת המחול של גרטרוד קראוס, שפעלה ליד האופרה הארצישראלית העממית. זמן קצר לאחר שנישאה ליוסף גוּסְטין, היא נאלצה לוותר על קריירת הריקוד בשל פציעה. באותה השנה, שנת 1945, בעלה נפל בקרב בעת שירותו בבריגדה היהודית, שהשתתפה בקרבות הסיום של מלחמת העולם השנייה בחזית האיטלקית. היא המשיכה לשאת את השם יפה גוסטין, וגם אימה ואחיה אימצו את שם המשפחה הזה.

היא התגייסה לארגון ההגנה בסוף שנת 1947 ושימשה כאלחוטנית בחטיבת גבעתי בקרבות תש"ח. אולם, היא קנתה את פרסומה כשהחלה להופיע בלהקת "החישטרון" של החטיבה, שהוקמה בעיצומה של מלחמת העצמאות. שני שירים שביצעה באותה תקופה נשאו את רגשות האבדן והתקווה שעוררה המלחמה - השיר "באב אל וואד" לחיים גורי, שמתאר את גבורתם של מלווי השיירות שנפלו בדרך לירושלים, והשיר "האמיני יום יבוא" לרפאל קלצ'קין, שמפיח תקווה שלא יהיו עוד מלחמות.

ב-1948 נישאה בשנית לשייקה ירקוני, שהיה ממנהלי "המשביר" וממפקדי ארגון ההגנה, ונולדו להם שלוש בנות. לאחר קום המדינה הקליטה מספר תקליטים והתפרסמה כזמרת. בשני העשורים שלאחר מכן הייתה לזמרת המובילה בישראל. מספרים שהייתה מתיחות בינה לבין שושנה דמארי, שגם היא הייתה זמרת מצליחה באותה תקופה. משוררים כמו חיים חפר ויחיאל מוהר כתבו שירים לשתיהן.

כשאנחנו מסתכלים על חצר הבית אנחנו רואים שהיא מעט מוזנחת. השחקן מאיר סויסה, שיפה ירקוני הייתה חמותו, סיפר שהיא הייתה אחראית על ועד הבית בבניין. כנראה שמאז לכתה, הבניין לא מצא לה תחליף.

מקבץ של שלטי "פה גר". בתי הבימה

אנחנו ממשיכים על רחוב דב הוז ומצד ימין אנחנו רואים שעל כל בניין יש שלטי הנצחה למספר אישים, למשל, אנשי התיאטרון ניסן נתיב, מנחם גנסין, יהושע ברטונוב ואחרים. הבתים הללו נקראו בעבר בתי "הבימה", משום שהם נבנו עבור אנשי התיאטרון. תיאטרון הבימה החל את דרכו כתיאטרון עברי במוסקבה ב-1914. ההצלחה הגדולה הראשונה של התיאטרון הייתה ההצגה "הדיבוק", שעלתה לראשונה ב-1922 בכיכובה של חנה רובינא. ב-1928 חברי התיאטרון עלו ארצה, ועם השנים הפכו את "הבימה" לתיאטרון הלאומי. בשנת 1934 נבנו בתי הבימה כדי לאכלס את השחקנים ומנהלי התיאטרון (רק שנים לאחר מכן והרחק מכאן - לאחר קום המדינה, ברחוב מרים החשמונאית - ייבנה שיכון לעובדי הבמה פחותי הדרג). בתי הבימה תוכננו על ידי האדריכלית ג'ניה אוורבוך, שזכתה באותה השנה בתחרות של עיריית תל אביב לתכנון כיכר דיזנגוף, שבה אנחנו נסיים את הטיול.

הגברת הראשונה של התיאטרון. חנה רובינא

אנחנו חולפים על פני בתי הבימה ופונים ימינה ברחוב גורדון. ליד הבית שבכתובת רח' גורדון 36 ניצב שלט הנצחה לשחקנית "הבימה" חנה רובינא. שלט ההנצחה המציין את מקום מגוריה לא תלוי על קיר הבניין, משום שבעלי הבניין התנגדו לכך, ולכן הוא הוצב ברחוב. הסיבה לכך היא שלא הסכימו עם אורח חייה הנונקונפורמיסטי. בשנת 1922 פרצה לתודעה הציבורית ככוכבת ההצגה "הדיבוק", ולמעשה הפכה לגולת הכותרת של התיאטרון העברי "הבימה" במוסקבה. בן זוגה, השחקן משה הלוי, פרש מהתיאטרון ועלה לארץ ישראל ב-1924 כדי להקים תיאטרון פועלי, שייקרא "אהל". היא נסעה אחריו משגילתה שהיא הרה, אך הוא סירב להכיר באבהותו, ורובינא חזרה למוסקבה ועברה הפלה. בשנת 1928 עלתה ארצה יחד עם חברי תיאטרון "הבימה", שהפך עם השנים לתיאטרון הלאומי של היישוב היהודי בארץ ישראל. בשנות ה-30' ניהלה מערכת יחסים עם המשורר אלכסנדר פן, ולשניים נולדה בת מחוץ לנישואין, היא הזמרת אילנה רובינא.

מול ביתה של חנה רובינא נמצא ביתו של יעקב איינשטיין, שחקן תיאטרון "אהל". בניגוד לתיאטרון "הבימה" הבורגני, תיאטרון "אהל" נוסד בתמיכת ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, והוא נחשב לזירת התרבות של מעמד הפועלים. יעקב איינשטיין הוא אביו של אריק איינשטיין, כלומר, כאן היה בית ילדותו של הזמר המפורסם. גיבורי התרבות שהכרנו עד כה פעלו בתקופת "המדינה בדרך", ואיינשטיין מסמל המעבר של התרבות העברית מהשאיפות הלאומיות וההזדהות עם המפעל הציוני ליצירה אינדיווידואליסטית - כזו שעוסקת בפרט ולא בלאום. הוא גם יסמל את המעבר מעידן הלהקות הצבאיות והתרבות המגויסת לעידן הרוקנרול. נספר עוד קצת על אריק איינשטיין בהמשך הטיול שלנו.

אנחנו ממשיכים על רחוב גורדון, חוצים את רחוב פרוג, מגיעים לפינת רחוב דיזנגוף ופונים ימינה. בשנות ה-50' הומצאה מילה חדשה בעברית - "להזדנגף". וזה מה שאנחנו עושים כרגע - הולכים על רחוב דיזנגוף. זהו הרחוב היחיד בישראל, אולי בעולם, שהפך לפועל. הצלחתו של הרחוב הייתה לא רק בזכות בתי הקולנוע והתיאטרונים שנפרסו לאורכו ובסביבתו, אלא גם בזכות בתי הקפה שהפכו את רחוב דיזנגוף למקום מושבה של הבוהמה. אנחנו מגיעים לרח' דיזנגוף 117. כאן שכן בית הקפה המפורסם ביותר בשנות ה-50' - קפה כסית. יחזקאל ויינשטיין, שנודע לאחר מכן בשם "חצקל איש כסית", אירח בבית הקפה שלו את נתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, חנה רובינא, אלכסנדר פן ודמויות נוספות שהפכו ללקוחות קבועים ויצרו במקום אווירה מיוחדת. זה היה בית קפה בועט וצעיר, שניסה להגיב לדור המבוגר והגלותי שהתרכז בקפה "רוול" הסמוך, בכתובת רח' דיזנגוף 111.

גם שמוליק קראוס, ג'וזי כץ ואריק איינשטיין - חברי להקת "החלונות הגבוהים", שבמידה רבה המציאה את הרוקנרול הישראלי - היו יושבים כאן. בשירו של אריק איינשטיין "סן פרנסיסקו" הוא שר: "פתאום אני רוצה הביתה חזרה אל הביצה / לשבת בכסית ולצחוק עם משה ועם חצקל. / תן לי חתיכת תבור תן לי חתיכת כנרת / אני אוהב להתאהב בארץ ישראל קטנה, / חמה / ונהדרת". אבל איינשטיין וחבריו כבר סימלו את המעבר לשלב הבא בתרבות הישראלית, שאותו נראה ביעד הבא שלנו.

חזרה במנהרת הזמן. דיזנגוף פינת גורדון

אנחנו ממשיכים ללכת על דיזנגוף עד לפינת רח' פרישמן - מולנו מתנשא מבנה תיאטרון הקאמרי הישן (כיום - תיאטרון בית ליסין). תיאטרון הקאמרי נוסד בכדי להגיב לשמרנות של תיאטרון הבימה עם הצגות שהעמידו במרכזן את דמות הצבר (המחזה הראשון שהציב במרכזו את דמות יליד הארץ - "הוא הלך בשדות" - הועלה בתיאטרון הקאמרי). אחרי מלחמת ששת הימים הועלו בקאמרי מחזות סאטיריים של חנוך לוין שביקרו את מדיניות ממשלת ישראל, כמו "מלכת האמבטיה". מחזותיו של לוין קראו תיגר על המיליטנטיות הישראלית, והייתה בהם קריאה לשלום שהתכתבה עם הפעילות שהתרחשה למרגלות התיאטרון.

ליד מדרגות הכניסה לתיאטרון, פעל קפה קליפורניה. למעשה, זה לא היה בית קפה, אלא מסעדת המבורגרים (שהתהדרה בכך שהיא לא הייתה כשרה). בקפה קליפורניה רצו לחדש ולהסעיר, וגם להביא מעט מהתרבות האמריקאית לישראל השמרנית. כדרכו של עולם, הדור הצעיר התבגר, וקם דור צעיר חדש. מתיאטרון הבימה לתיאטרון הקאמרי, וכך גם מקפה כסית לקפה קליפורניה, מחצקל איש כסית לאייבי נתן. נתן היה פעיל שלום יוצא דופן, שאמנם כשל בניסיונו להיבחר לכנסת, אבל טיסתו למצרים במטוס הפרטי שלו, שנקרא "שלום 1", והפעלת תחנת הרדיו "קול השלום" נצרבו בזיכרון הקולקטיבי.

הביא את אמריקה לישראל. קפה קליפורניה

אריק איינשטיין, שעשה את המעבר מלהקה צבאית ללהקת רוקנרול, התחבר לדמותו של אייבי נתן ולבשורה שהביא עימו. לאחר לכתו של נתן, איינשטיין הקדיש לו את השיר "דון קישוט": "דון קישוט אתה יכול לנוח / יש כל כך הרבה טחנות רוח / אתה לא תספיק אתה לא תספיק / אתה לא תספיק דון קישוט".

הפינה שבה אנחנו עומדים הייתה מרכז התרבות העברית של מדינת ישראל בעשורים הראשונים. המשורר ע. הלל כתב את השיר "פרישמן דיזנגוף" על הפינה הספציפית הזו: "שתי חתיכות ת'רחוב חותכות / שתי נדנדות מחויכות ... דיזנגוף פרישמן הרבה אמנים / כמה מהם קצת משונים / צייר קטן - ארטיסט גדול / תופס שלווה על אלכוהול … על השולחן הפוך כיסא / אספרסו, נס, הפוך, כוס תה".

בצידו השני של הרחוב, בכתובת רח' דיזנגוף 108, היה משרד הכרטיסים של חברת ההפקה של אברהם דשא (פשנל). עד כה הזכרנו לא מעט שחקנים, סופרים, משוררים וזמרים, אבל יש דמות אחת שחתומה על אחד מנכסי התרבות הכי גדולים של ישראל, וזהו פשנל. הוא גדל בתל אביב הקטנה, ובגיל 16 התנדב לצבא הבריטי תוך שהוא  מזייף את אישורה של אימו. בזמן מלחמת העולם השנייה שירת כנהג ושם קיבל את הכינוי שדבק בו. לאחר שחרורו, עבד כנהג מונית, וכך הזדמן לו לעמוד לרשות תיאטרון הקאמרי ולהסיע את השחקנים הגדולים של התקופה. כך הוא נכנס לעולם הבידור - בדלת האחורית. הוא החל להפיק הצגות ומופעי בידור, שהפכו לפופולריים במיוחד. הוא הקים את להקת "בצל ירוק" של יוצאי להקת הנח"ל, שבה היו חברים גם אורי זוהר וחיים טופול. אחר כך הקים את להקת "התרנגולים", שבה כיכב גם יהורם גאון. אבל גולת הכותרת של עבודתו היא ללא ספק הקמת "הגשר החיוור" - להקת הבידור המצליחה ביותר בישראל בכל הזמנים. גבריאל בנאי, ישעיהו לוי וישראל פוליאקוב, שנודעו יותר בכינויים גברי, שייקה ופולי, הפכו לשמות מוכרים בכל בית בישראל בזכות המערכונים שלהם, ולאחר מכן בזכות הסרטים שבהם השתתפו. זה הזמן להכניס לתמונה עוד היבט של תרבות - הקולנוע.

אנחנו חוצים את רחוב פרישמן ומגיעים לכתובת רח' דיזנגוף 99. סרטו של אבי נשר "דיזנגוף 99", שיצא לאקרנים ב-1979 אמנם לא צולם כאן, אבל הוא ממחיש גם כן את המרכזיות של הרחוב בחיי התרבות של ישראל. הוא מציג את עלילותיהם של שלושה צעירים שעוברים לתל אביב ועושים חיים. שנות ה-70' ראו את עלייתו של הקולנוע הישראלי הפופולרי - עם "מציצים" של אורי זוהר, "אסקימו לימון" של בועז דוידזון ו"גבעת חלפון אינה עונה" של אסי דיין. כל הברנז'ה התל אביבית התגודדה סביב הפינה הזו. אבל זו הייתה גם שירת הברבור של רחוב דיזנגוף. בשנות ה-80' ירדה קרנו, עם הזדקנות האוכלוסייה בתל אביב והמעבר של צעירים לפרברים. הפיגועים הנוראים של שנות ה-90' חיסלו את העסקים שעוד הצליחו לשרוד. רק בשנים האחרונות הוא חזר להיות אטרקטיבי, ונפתחו בו פאבים ומסעדות, שרק קוראים לנו לשוב ו"להזדנגף".

הצנטרום של הפיילה. כיכר דיזנגוף

אנחנו ממשיכים על רחוב דיזנגוף כדי להגיע לכיכר דיזנגוף (הקרויה על שם צינה דיזנגוף, אשתו של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב). בהשאלה ממערכון של הגשש החיוור - כיכר דיזנגוף הייתה "הצנטרום של הפיילה". סביב הכיכר רחשה פעילות תרבותית בלתי פוסקת.

לא רחוק מאיתנו (ברח' בילינסון) נמצא תיאטרון אהל, שאותו הזכרנו כמה פעמים לאורך הסיור. מבנה התיאטרון עובר שימור בימים אלה וצפוי להיפתח כמלון בוטיק. במעלה רחוב דיזנגוף שוכן תיאטרון הבימה. חלפנו במהלך הסיור בתיאטרון בית ליסין, שהיה מקום מושבו הקודם של תיאטרון הקאמרי. ונציין גם את התיאטרון הניסיוני "זירה", ששכן כמה צעדים מכיכר דיזנגוף (בכתובת רח' ריינס 6).

אלו רק התיאטרונים, אבל מה עם בתי הקולנוע? מצד אחד של הכיכר ניצב קולנוע אסתר (כיום מלון סינמה), ומצדה השני - קולנוע חן (שהפך ברבות הימים לקולנוע "רב חן", משום שהיה הקולנוע הראשון שנפתחו בו מספר אולמות שהקרינו סרטים שונים במקביל). כמה צעדים מהכיכר, ברחוב פינסקר, ניצב קולנוע תל אביב, שהיה קולנוע בסגנון אמריקאי (והיה גם בית הקולנוע הראשון בארץ עם מושבים מרופדים). בבניין התיאטרון הקאמרי הישן פעל קולנוע הוד. אנשים היו מגיעים לתל אביב כדי לראות סרט בהצגה ראשונה בקולנוע אחד, ואז היו יוצאים ונכנסים לסרט בהצגה שנייה בקולנוע אחר. בשנת השיא של הקולנוע בישראל, שנת 1963, היו כ-2 מיליון תושבים במדינה, ובמהלכה נמכרו מעל 10 מיליון כרטיסי קולנוע. בישראל כולה היו 140 בתי קולנוע, ובתל אביב היו 70 מתוכם. אם עד כה דיברנו על היצירה התרבותית בתל אביב, עכשיו אנחנו מבינים גם את היקף הצריכה התרבותית בתל אביב. אכן, בירת התרבות של ישראל.

 

מה צריך לדעת? המסלול מישורי וקצר, כך שהוא מאוד נוח להליכה ונעים, וכמעט שלא חוצים כבישים במהלכו. רוב רובו של המסלול מוצל על ידי עצים, כך שהוא נוח גם בימים חמים, ויש גם הרבה ספסלים פזורים לאורך הדרך. נקודת ההתחלה מסתתרת בלב שכונה, אבל ניתן להגיע בתחבורה ציבורית לכבישים הראשיים שמסביבה (קו 4 שעוצר ברח' בן יהודה, או קו 5 שעוצר ברח' דיזנגוף) ולצעוד מעט למרכז הקהילתי דב הוז. הטיול הזה מתאים לכל שעות היום, ומומלץ להתחיל אותו לקראת השקיעה כדי לראות עד כמה דיזנגוף שוקק בשעות הערב. שימו לב שבימי שישי יש תנועה ערה של אנשים, אז אם אתם לא אוהבים מקומות המוניים, מוטב ללכת את הטיול הזה ביום אחר. לא חסרים בתי אוכל וקיוסקים לאורך המסלול הזה, אז לא צריך להכין יותר מדי דברים מראש.

פעילות עם ילדים - המסלול מתחיל במרכז הקהילתי דב הוז, שמותאם להתרוצצות של ילדים. תנו להם להוציא אנרגיה רגע לפני שיוצאים לדרך. כשמספרים על גיבורי התרבות שהילדים לא מכירים, נסו לתאר לכם את החשיבות של אותם גיבורים עבורכם. למשל, תוכלו לספר שהייתם בהופעה של הגשש החיוור, שהצחיקה אתכם עד דמעות. עוד רעיון שיכול לחבר את הילדים לתוכן הסיור הוא לנסות למצוא את גיבורי התרבות שלהם. למשל, אם תתארו את חנה רובינא בתור השחקנית הכי חשובה בישראל של פעם, תשאלו את הילדים מיהי השחקנית הכי חשובה בישראל של היום. זה גם יעזור להם להבין על מי מדובר, וגם יעזור לכם להכיר אותם. אפשר להשתעשע איתם ולהתווכח מי זמר יותר חשוב - אריק איינשטיין או עומר אדם? מי יותר מצחיקים - הגשש החיוור או שלישיית מה קשור? האם יפה ירקוני ושושנה דמארי משתוות לסטטיק ובן אל? שימו לב שלאורך רחוב דיזנגוף יש הרבה חנויות, אז אפשר לקבוע מראש שהמטרה של היום היא גם להכיר את ההיסטוריה של התרבות בתל אביב וגם לקנות נעליים חדשות או חולצה חדשה. יכול להיות שזה ימשוך אותם לבוא לטייל אתכם ועל הדרך ילמדו משהו שהם לא ידעו. המלצה נוספת למהלך הסיור - כתבו במהלך הסיור רשימה של שירים ישראלים וסרטים ישראלים, שהילדים לא מכירים והייתם רוצים להאזין להם או לצפות בהם ביחד. אחר כך תוכלו לעקוב אחרי הרשימה, לצפות בסרטים ולהאזין לשירים, ולהיזכר בטיול שלכם ביחד.

 

וואו! הגעת עד לפה... כנראה שזה מעניין אתכם!

תוכלו להירשם לקבלת עדכונים במייל (בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש, ולא יותר מפעם בשבוע).

נהניתם? הראו זאת! עשו לייק 👍 לעמוד הפייסבוק TLVXP כדי להביע את הערכתכם.

ואם באמת התחברתם, ואתם רוצים לפגוש אותי על אמת, אני מאוד אשמח שתארגנו קבוצה (מהמשפחה או ממקום העבודה) ותזמינו אותי להדריך אתכם בתל אביב - כתבו לי.

מוביל את הסיור "בואו להזדנגף". תומר שלוש

Comment