בדיוק לפני שבעים שנה התחוללה כאן דרמה אדירה. העם היהודי חידש את עצמאותו המדינית, ותל אביב הייתה לבירה הזמנית של המדינה שזה עתה הוקמה. איך כל זה קרה? איפה התקבלו ההחלטות המכריעות? ואיפה בילה בן-גוריון את הלילה שלפני הכרזת העצמאות? טיול של פעם ב-70 שנה.

 

טיול בתל אביב || מגלים עצמאות

בקצרה: הדרמה הגדולה של הקמת המדינה ומלחמת העצמאות

משך זמן: שעתיים-שלוש | דרגת קושי: מסלול מישורי ונגיש ברובו, מדרגות אל החוף

(קישור למפה)

 

אנחנו מתחילים את הסיור במרכז הקהילתי דב הוז (רח' דב הוז 16). זו נקודה מצוינת להתחיל בה את הסיור שלנו. כאן נוכל להתחיל להבין את הבלגן שהתחולל ביישוב היהודי בארץ ישראל לקראת הכרזת העצמאות. ממש כאן, בבניין הזה, התווכחו מנהיגי היישוב איך להקים את המדינה.

ב-1947 הבריטים החליטו שהם לא יכולים יותר להתמודד עם ארץ ישראל. היישוב היהודי, שמנה כחצי מיליון תושבים, נאבק בהם. נערכו הפגנות למען פתיחת שערי הארץ לשארית הפליטה (היהודים ששרדו את השואה ונותרו במחנות עקורים באירופה). תנועת המרי העברי יצאה למבצעים שחיבלו במתקנים של הצבא הבריטי. כשבריטניה החליטה להחזיר את המפתחות, שאלת ארץ ישראל עברה אל ארגון האומות המאוחדות, שהיה אז בחיתוליו (האו"ם נוסד זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה). בסוף אותה שנה התקבלה ההחלטה הדרמטית בעצרת האו"ם, שנודעה בתור "החלטת החלוקה". מדינות העולם הצביעו בעד חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות - מדינה יהודית ומדינה ערבית.

דוד בן-גוריון, ראש הסוכנות היהודית דאז, שהוביל את המאבק למען סיום המנדט הבריטי, לא שמע את ההצבעה הגורלית בשידור חי. לימים הוא סיפר על מה שקרה ב-29 בנובמבר 1947 (שחשיבותו לעם היהודי הקנתה לו את הכינוי "כ"ט בנובמבר"): "באותו ערב רקדו ההמונים ברחובות. אני לא יכולתי לרקוד. ידעתי שאנו ניצבים בפני מלחמה ושנאבד בה את מיטב בחורינו".

אכן, אחרוני החוגגים ראו את ראשוני הנופלים במלחמת העצמאות. זה היה השלב הראשון של המלחמה - הבריטים עוד נמצאו בארץ, אבל כנופיות ערביות יצאו להתקיף יישובים יהודים. המחתרות היהודיות התחילו במגננה, ואחר כך יצאו גם הן לפעולות יזומות. מחיר הדמים הלך והאמיר מדי יום, וכולם היו דרוכים ליום שבו יעזבו הבריטים את הארץ.

המלחמה שפרצה אמנם העיבה על תחושת ההישג העצום של התנועה הציונית, אך הוא עדיין היה בלתי נתפש. בדיוק 50 שנה חלפו מאז כינס בנימין זאב הרצל את הקונגרס הציוני הראשון (1897) ועד ההחלטה בעצרת האו"ם (1947). תוך יובל שנים, רעיון שנשמע הזוי לחלוטין - העם היהודי זכאי למדינה משל עצמו - הוכר על ידי אומות העולם. מאות אלפי החלוצים שעלו לארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה ה-20 והקימו כאן דור חדש של צברים - אף אחד לא דמיין שהמדינה היהודית תקום בימי חייהם. זה היה פשוט נס.

כשדיווחו לו על תוצאות ההצבעה בעצרת האו"ם, כתב בן-גוריון ביומנו: "נפלה הכרעה 33, 13, 10" (כלומר, 33 מדינות תמכו בהחלטת החלוקה, 13 התנגדו ו-10 נמנעו). באותו עמוד ביומן כתב רשימה: "ממשלה, שם, בירה, תקציב, משטרה, משדר, צבא, שירותים, פקידות, חוקה, משפט, נמלים, שדות תעופה, מחוזות, כספים, מטבע, המנון" - ממש רשימת מכולת של מה שצריך כדי להקים מדינה. הוא התכוון להגשים כל אחד מהדברים הללו בתוך זמן קצר ביותר. הבריטים תכננו לעזוב תוך חצי שנה.

15271787_10155506462389745_6557434852696632468_o.jpg

ביומנים סומן התאריך - 15 במאי 1948. לקראת המועד הזה, רבתה ההתרגשות ביישוב היהודי. אולם, ההתנגשויות עם הכנופיות הערביות והקרבנות שנפלו במערכה הטילו ספק ביכולתה של מדינה יהודית לעמוד על הרגליים. מדינות ערב השכנות הודיעו שיפלשו לארץ ישראל עם עזיבת הבריטים. מטרתן הייתה למנוע את הקמת המדינה היהודית, לסייע לפלסטינים במאבקם להקים מדינה ערבית על כל שטחה של ארץ ישראל. היה נדמה שהיישוב היהודי עומד בפני סכנת השמדה. בארצות הברית הציעו להנהגה הציונית לדחות את ההכרזה על עצמאות ולהסתפק בכינונו של משטר בינלאומי מטעם האו"ם. משטר כזה יוכל למנוע אסון, להפריד בין הצדדים הלוחמים ולהשיב את הסדר על כנו. זו הייתה הצעה סבירה במצב בלתי סביר בעליל. כעת ההנהגה הציונית הייתה צריכה לקבל החלטה - האם הולכים על עצמאות או לא?

חודש לפני עזיבת הבריטים את הארץ המצב קשה. ירושלים הייתה נצורה, קרבות דמים בצפון הארץ, ואפילו שכונות בתל אביב סופגות ירי מכפרים ערבים סמוכים. האמריקאים למעשה חזרו בהם מתמיכתם בהחלטת החלוקה. בתל אביב התכנסו חברי הוועד הפועל הציוני. זה היה הגוף העליון של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין פרלמנט של התנועה הציונית. היה עליהם לקבל החלטות חשובות, וההתכנסות הייתה ממש כאן במרכז הקהילתי שבו אנחנו נמצאים. המבנה הזה שימש אז כפנימייה לבנות דתיות, שנקרא "בית צעירות מזרחי".

EDA60CFA-98D6-4C8B-9A98-3067F74020C9.jpg

השם "בית צעירות מזרחי" מצריך הבהרה. "בית צעירות" פירושו פנימייה לבנות. ומה פירוש "מזרחי"? תנועת המזרחי (במלעיל) הוקמה ב-1902 על ידי הרב יצחק יעקב ריינס. היא הביאה רעיון חדש לתנועה הציונית - לא רק "ארץ ישראל לעם ישראל", אלא גם "על פי תורת ישראל". כלומר, חשוב שיהודים יתקבצו בארץ ישראל, אך לא פחות מכך חשוב שהמקום ישמש עבורם מרכז רוחני-דתי. תנועת המזרחי שאפה שארץ ישראל תהיה קודם כל מרכז רוחני עבור עם ישראל, ומכאן שמה - "מזרחי". השם "מזרחי" הוא מעין ראשי תיבות של הביטוי "מרכז רוחני".

כשפתח את הקונגרס הציוני הראשון, אמר הרצל ש"הציונות היא שיבה ליהדות עוד לפני השיבה לארץ ישראל". אולם, הרעיון הציוני נתפש כרעיון חילוני, משום שהוא הגדיר את היהדות בראש ובראשונה כלאום, ולא כדת. הרב ריינס חיבר בין המסורת היהודית לציונות המודרנית, וכך הצליח לקרב יהודים דתיים לחזון הציוני ולהגדיל את כוחה של התנועה שהרצל הקים. אילולא היה עושה זאת, הדתיים היו נמנעים מכל ניסיון לפעול לקירוב הגאולה. מכאן חשיבותו של הרב ריינס ותנועת המזרחי, שהיא גלגול מוקדם של הציונות הדתית. תנועת המזרחי התגלגלה לאחר קום המדינה לכדי המפד"ל (מפלגה דתית לאומית), ובשמה העכשווי - מפלגת הבית היהודי.

מוקד של הציונות הדתית בלב תל אביב החילונית? זה לא מוזר? ובכן, תל אביב בתקופת המנדט הייתה המרכז הפוליטי של היישוב היהודי. כל המפלגות שלקחו חלק במפעל הציוני הקימו בה את המוסדות שלהן. דוגמא נוספת לכך נמצאת ממש לידינו. אלו הם "מעונות העובדים" - שיכונים שהוקמו על ידי "ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל" (ובקיצור: ההסתדרות). ההסתדרות הייתה מזוהה עם מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל; גלגולה הקודם של מפלגת העבודה המוכרת לנו היום).

בתקופת "המדינה בדרך", לא זו בלבד שהדתיים והפועלים חיו בשלום זה לצד זה, אלא שגם הייתה ביניהם שותפות. השותפות בין תנועת המזרחי לבין תנועת העבודה, בין הדתיים-הלאומיים לבין החילונים-הסוציאליסטים, הייתה איחוי של השקפות עולם מנוגדות, והיא זכתה לכינוי "הברית ההיסטורית". הדתיים תמכו בדרך הכלכלית והמדינית של תנועת העבודה גם אם לא הסכימו איתה לחלוטין, ובתמורה הם דרשו שבמרחב הציבורי יישמר צביון יהודי. "הברית ההיסטורית" המשיכה גם לאחר קום המדינה. היא פורקה בסוף שנות ה-70', אז חברו הדתיים לתנועת חרות של מנחם בגין, ומאז הם נחשבים לשותפים טבעיים של הימין בישראל. מעניין לגלות שזה לא תמיד היה כך.

חוזרים שוב למה שקרה ממש כאן באפריל 1948. היישוב היהודי היה בעיצומה של מערכה צבאית מול הכנופיות הערביות, שהטילו מצור על ירושלים והתקיפו את התנועה בדרכים. מועד עזיבת הבריטים את הארץ הלך והתקרב, ומדינות ערב השכנות הודיעו שעם סיום המנדט הן ישלחו את צבאותיהן כדי לסייע לפלסטינים. האמריקאים ראו שהיישוב היהודי עומד בפני סכנת השמדה, והציעו למנהיגי היישוב היהודי שלא להכריז על עצמאות, ולקבל פתרון ביניים - הקמת משטר נאמנות של האו"ם במקום המנדט הבריטי. חברי הוועד הפועל הציוני, שהתכנסו בבית צעירות מזרחי, נדרשו להכריע בסוגיה זו.

המקום היה סגור בהחלט בפני עוברי אורח, ורק מנהיגי היישוב הבכירים ביותר הורשו להיכנס. בעיתונות לא דווח על מקום ההתכנסות מחשש שיהיו מי שינסו לחבל בתהליך קבלת ההחלטות. חיל משמר מיוחד הוצב במקום בכדי להגן על צמרת ההנהגה. הכינוס החל ב-6 באפריל 1948, ובניגוד לכינוסים קודמים של הוועד הפועל הציוני, שנמשכו לפחות שבועיים, הכינוס הזה היה צריך להיות הרבה יותר זריז.

בן-גוריון נשא את הנאום הפותח. הוא עמד על בימת הנואמים מול כמה עשרות מנהיגים, כשמאחוריו תמונה של חוזה המדינה. בנאומו קרא לחברים שלא לקבל את ההצעה האמריקאית. במקום זאת הוא הציע להקים "רשות מרכזית עליונה", שתרכז את מאמצי ההתגוננות של היישוב היהודי. למעשה, הוא קרא להקים ממשלה, אבל כל עוד ישנה ממשלה, והיא ממשלת המנדט, היה עליו להשתמש בתחליף לשוני... לא מתוחכם במיוחד, משום שכולם הבינו את כוונתו. בן-גוריון ניסה לשכנע את כל המפלגות והזרמים ביישוב היהודי להתלכד תחת סמכות אחת.

בצד הימני של המפה הפוליטית היו חשדנים כלפי בן-גוריון. אלה היו הרוויזיוניסטים. הרוויזיוניסטים נקראו כך משום שדרשו רוויזיה (בחינה מחדש) של דרכי הפעולה של התנועה הציונית. מאז אמצע שנות ה-30' הם היו מיעוט בוועד הפועל הציוני, ושירתו כאופוזיציה תקיפה להשקפת העולם הסוציאליסטית של תנועת העבודה. הם גם ביקרו את המדיניות הרכה מול הבריטים, ולכן החליטו לפרוש מארגון "ההגנה", שהיה מזוהה עם תנועת העבודה, ולהקים מחתרת מתחרה, שנקראה אצ"ל - ארגון צבאי לאומי.

האצ"ל גייס כספים ורכש נשק בחו"ל, ולוחמיו היו יוצאים למבצעים צבאיים ללא תיאום עם מפקדת "ההגנה". הרוויזיוניסטים חששו לוותר על עצמאותם זו, ולכן לא מיהרו לאמץ את הרעיון של "רשות מרכזית עליונה". בתנועה הרוויזיוניסטית חששו שהממשלה שתקום לא תפעל לפי הסדרים הדמוקרטיים, ולמעשה תקום דיקטטורה בראשותו של בן-גוריון. באותה התכנסות של הוועד הפועל הציוני, קראו נציגי הצה"ר (ברית הציונים הרוויזיוניסטים) להקים ממשלה וצבא לאלתר, אך בד בבד גם דרשו להשתלב בקבינט שינהל את מהלכי המלחמה. בעצם, הרוויזיוניסטים הציבו תנאי להצעתו של בן-גוריון, שהם יהיו שותפים לתהליך קבלת ההחלטה. אם לא, הם היו מוכנים להמשיך לפעול במסגרת עצמאית. זו הייתה הסוגיה העיקרית שאליה נדרשו מנהיגי התנועה הציונית באותו רגע היסטורי, בספירה לאחור לסיום המנדט הבריטי.

סמל ארגון ההגנה

סמל האצ"ל

בסוגיה אחרת היו כולם תמימי דעים - כסף. הוחלט פה אחד על הקמת המלווה הלאומי - מכירת שטרי חוב בהיקף של 5 מיליון לא"י (לירה ארצישראלית - המטבע שבו נעשה שימוש ביישוב היהודי בתקופת המנדט). המלווה נועד לכסות את ההוצאות הביטחוניות הכבדות של מלחמת העצמאות, וזאת בנוסף להוצאות שעוד היו צפויות לגדול. גם ביישוב היהודי בארץ וגם בקהילות יהודיות בחו"ל שיווקו את המלווה הלאומי ורבים קנו את שטרי החוב שהונפקו. יהדות אמריקה כבר נחלצה לטובת היישוב היהודי, וניהלה מגבית בהיקף של 250 מיליון דולר. ללא ממשלה שיכולה להטיל מסים, המימון של פעולות ההתגוננות בא ממקורות וולונטריים בלבד. ללא מקורות המימון הללו, היישוב היהודי לא היה שורד את ההתקפה עליו.

ההנהגה הציונית התחבטה אפוא בשתי סוגיות מרכזיות - הממשלה והצבא. באם תקום "רשות מרכזית עליונה", מי יהיו חבריה? ואם המחתרות יפורקו ויקום צבא סדיר, האם תישמר עצמאות כלשהי ליחידות מסוימות? זה היה מאבק בין שמאל לימין, בין בן-גוריון ותנועת העבודה לבין המחנה הרוויזיוניסטי בראשות מנחם בגין (גלגולו הנוכחי של המחנה הזה הוא מפלגת הליכוד). בגין דרש שיתוף מלא בממשלה בתמורה לוויתור על עצמאות האצ"ל. בן-גוריון דרש ציות מלא למפקדת "ההגנה" ללא שיתוף בממשלה. היו חייבים למצוא פתרון, וכמה שיותר מהר.

כינוס הוועד הפועל הציוני בבית צעירות מזרחי נמשך חמישה ימים. אלו היו ימים אינטנסיביים שבהם רחשו המסדרונות רחש בחש פוליטי. הבנות ששהו בפנימייה שוחררו לחופשת פסח מוקדמת, והחדרים שלהן הפכו למשרדים ולחדרי ישיבות. אפר סיגריות התפזר בכל פינה, באותה תקופה שבה גברים בחליפות היו חייבים לנהל שיחות פוליטיות עם סיגריה בוערת ביד. בכל זאת, מנהלת המקום קצרה שבחים על הניקיון. נשות ויצ"ו גם כן זכו למחמאות על ניהול הקפיטריה במקום.

האולם הגדול של בית צעירות מזרחי, שמשמש היום כחלל הכניסה לאשכול גני ילדים, שימש כאולם המליאה של הוועד הפועל הציוני. פה נישאו הנאומים החשובים, ואולי החשוב ביותר מביניהם היה זה של הרב מאיר ברלין. בעיתונות דווח שהוא ישב במהלך נאומו "מפאת חולשתו הגופנית", ובכל זאת הוא "העלה את המושב לדרגה של התרוממות נפש… נתן ביטוי קולע למחשבות ולרגשות כל איש ביישוב, לחרדתו ולתקוותו בשעה זו. ובעיני רבים מן השומעים נראו דמעות".

הרב מאיר ברלין, מראשי תנועת המזרחי, הבין שתנועתו מהווה את לשון המאזניים בין השמאל לימין. נאומו נועד לשבור את המחסום הבלתי עביר ולגשר בין הצדדים. הוא סיפר כיצד התנגד להחלטת החלוקה יחד עם חברי תנועתו, משום שיש בה ויתור על חלקים מארץ ישראל. הוא סיפר על מלמד ירושלמי אחד שחגג את הרגע ההיסטורי ביום כ"ט בנובמבר. שאלו אותו תלמידיו מדוע הוא חוגג, שהרי יש איסור הלכתי לוותר על חלק מארץ ישראל. הוא השיב להם שהוא חוגג דווקא משום כך. כלומר, החלטת החלוקה הצטיירה בהתחלה כמהלך שאסור לאדם דתי להשלים איתו, ואחר כך כדבר שאסור בשום פנים ואופן לוותר עליו.

אנשי המזרחי יכלו להבין את העקשנות של הרוויזיוניסטים, שדרשו לבטל את הסכמת היישוב להחלטת החלוקה. דרישה זו הייתה הגיונית נוכח העובדה שהערבים דחו את ההחלטה. אנשי המזרחי גם יכלו להבין את הפרגמטיזם שבו התאפיינה תנועת העבודה. המפא"יניקים היו מוכנים לקבל מדינה ולו על חלק מארץ ישראל, מתוך הנחה שבמלחמה יהיה אפשר להרחיב את גבולותיה. על פירוק המחתרות והקמת הצבא אמר הרב ברלין: "כשרוצים לעשות גוף אחד מחלקים שונים, מוכרחים להתחשב עם החלקים הללו, אם לאו עלולה לבוא התפוצצות". להתפוצצות הזו אנחנו נידרש בהמשך הסיור שלנו. ברלין נפטר בשנה שלאחר קום המדינה. שמו העברי - מאיר בר-אילן - הונצח בשמה של אוניברסיטה בישראל.

הרב ברלין התייחס גם לשאלת "הפורשים" - אלו אנשי האצ"ל והלח"י (לוחמי חירות ישראל), שפרשו מארגון "ההגנה". הוא אמר: "אשר לפורשים, יש גם מפרישים. וגם עליהם לחשב את דרכם... ארץ ישראל נחרבה על שנאת חינם. ומה שדרוש זוהי אהבת חינם. כולנו באותה הסכנה". חברי הוועד הפועל הציוני נדרשו לנוסח ההסכם בין "ההגנה" לבין הפורשים, לפיו לוחמי האצ"ל והלח"י יוכלו לצאת לפעולות צבאיות על דעת עצמם. כמו כן, הותר להם להמשיך לגייס משאבים בחו"ל. אחד ממנהיגי מפא"י, לוי שקולניק (לימים - לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל), תקף את נוסח ההסכם בחריפות בפני המליאה. הוא רתח מזעם על חוצפתם של הרוויזיוניסטים שרוצים מעין צבא בתוך צבא. במהלך נאומו נענע את ידיו והרים את קולו, ומרוב פאתוס התמונה של הרצל שהייתה תלויה על הקיר מאחוריו נפלה. בעיתונות של הרוויזיוניסטים כתבו שהרצל פשוט לא היה מסוגל לשמוע נאום כל כך מפלג.

ראה את הדברים אחרת. בן-גוריון

בהמשך הכינוס, בן-גוריון פרס את תוכניתו - הקמת מדינה יהודית, שיתוף פעולה יהודי-ערבי, ואוריינטציה כלל עולמית לשלום. הקמת מדינה יהודית זה ברור. שיתוף פעולה יהודי-ערבי - זו נקודה מעניינת. דווקא בעיצומה של המלחמה, בן-גוריון הציע מפת דרכים לשלום: "כאשר נוכיח בכוחנו אנו… שאי אפשר להשמידנו - אז יבוא שינוי בעולם הערבי… הם זקוקים לנו לא פחות משאנו זקוקים להם… ובהנהלת מלחמתנו צריך לחשוב על כך, כי נחוצה, וכי תהיה הבנה יהודית ערבית". הוא היה ריאליסט. הוא לא חשב שהפלסטינים נלחמים ביישוב היהודי רק משום שמדינות ערב מדרבנות אותם לכך. הוא הבין כי הם עושים זאת מרצונם, מתוך הנחה שהם יכולים לנצח, ומתוך אמונה כי מקומם של היהודים מחוץ לארץ ישראל. בן-גוריון רצה להכריח אותם להכיר במציאות ההפוכה - מקומם של היהודים בארץ ישראל, והיישוב היהודי יעמוד בכל אתגר שיציבו לו, ולכן אין טעם לאתגר אותו.

שאלת האוריינטציה הייתה גם כן סוגיה מעניינת. הנסיגה האמריקאית מתוכנית החלוקה נחשבה לבגידה. בהנהגת היישוב היו מי שקראו לשנות אוריינטציה, כלומר, להפסיק את ההזדהות עם הגוש המערבי שכלל את ארצות הברית ומדינות מערב אירופה ולהתחיל להישען על הגוש המזרחי בהובלת ברית המועצות. היה בזה גם היגיון פוליטי. תנועת העבודה, שהייתה הכוח הדומיננטי ביישוב, הייתה מזוהה עם הסוציאליזם שגם ברית המועצות דגלה בו, או לפחות התיימרה לעשות כן.

גולדה מאירסון התייחסה לסוגיית האוריינטציה במשל: "בעיירות קטנות בפולין וברוסיה… היה לכל פריץ יהודי משלו. עם פרוץ סכסוך בין שני הפריצים, היה אחד אומר לשני: אם אתה מכה את היהודי שלי, אני אכה את היהודי שלך. אך פה בארץ ישראל נהיה אנחנו נוהגים אחרת: לי הגוי שלי, לך הגוי שלך, למה נהיה מכים אחד את השני". ומהמשל לנמשל - הריב בינינו על איזה גוי לסמוך רק מזיק לנו. כך קבעה מאירסון, המוכרת לנו בתור גולדה מאיר. היא הייתה האישה הראשונה בתפקיד ראש ממשלת ישראל, והאדם הרביעי למלא תפקיד זה.

מאירסון התייחסה גם לסוגיית "האחדות הלוחמת", כלומר, לשאלת המיזוג של האצ"ל אל תוך ארגון "ההגנה", והאם ייהנה ממידה מסוימת של חופש. היא הייתה חריפה כמו חבריה בצמרת תנועת העבודה: "צריך שיהיה ברור, כי כל מי שאינו מעמיד את עצמו ואת כל אשר לו לשירות המלחמה - הוא פורש". הביטוי "פורשים" היה כינוי גנאי ליריבים הפוליטיים של תנועת העבודה. "עכשיו קרה לנו האסון, שאנחנו נלחמים בשלוש חזיתות, והנה נוספה לנו החזית הרביעית, הפנימית." לתפישתה, הפורשים פשוט מחבלים ביכולת ההתגוננות של היישוב.

תוך כדי הכינוס של הוועד הפועל הציוני בתל אביב, הגיעו החדשות מהכפר דיר יאסין, שבמעלה הדרך לירושלים. לוחמי האצ"ל והלח"י פשטו על הכפר באישון לילה והרסו בתים רבים על יושביהם. כ-200 מתושבי דיר יאסין נהרגו, ויש שטוענים כי נטבחו. מפקדת "ההגנה" גינתה את הדרך שבה נכבש הכפר. אמנם הוא חלש על הדרך לירושלים הנצורה, וממנו יצאו מתקפות על שיירות יהודיות, אך היה ברור שהמבצע הזה היה שימוש מופרז בכוח צבאי. זו הייתה תזכורת למה שעשוי לקרות אם עצמאותו של האצ"ל תישמר במסגרת הצבא שיקום.

חברי הוועד הפועל הציוני התכנסו בלילה של ה-12 באפריל כדי לקבל החלטות סופיות ולהתפזר. היו חייבים לקבל את ההחלטה על ההסדר עם הפורשים עוד באותו לילה, משום שחלק מחברי ההנהגה הציונית נדרשו לנסוע לארצות הברית השכם בבוקר. הם נדרשו לסייע למאמצים הדיפלומטיים במסדרונות האו"ם ולמסור את תשובת ההנהגה הציונית לממשל האמריקאי. חצי שעה אחר חצות עלה לדוכן הנואמים זלמן רובשוב, עורך עיתון "דבר" - ביטאונה של מפא"י (לימים הוא יעברת את שמו לזלמן שזר, ויהיה לנשיא השלישי של מדינת ישראל). הוא הקריא מסמך שנשא את הכותרת "הכרזת העצמאות היהודית". ממש כך! הכרזת העצמאות שלא היכרנו נישאה ממש כאן! במעמד זה הוכרז על הקמת "הרשות העליונה של עצמאותנו המדינית" תוך שלילה מוחלטת של המשך המנדט או הקמת משטר נאמנות: "עם תום שלטון אכזב של ממשלת המנדט יתום שלטון זרים בארץ ישראל. יקום העם על נחלתו ויקים את עצמאותו במולדת".

בהמשך אותו לילה דרמטי, שלמעשה נשכח מההיסטוריה, התקבלה ההחלטה על ההסדר עם הפורשים. כל תכסיס פוליטי נוסה כדי לעצות את קבלת ההסדר. דרשו להקריא מחדש את כל סעיפי ההסכם, ביקשו הפסקות תכופות להתייעצויות מחוץ למליאה. ניסו למשוך זמן עד לרגע שבו חלק מהחברים יצטרכו לצאת לשדה התעופה. בשלוש לפנות בוקר נשמעו קריאות: "זהו הסכם עם רוצחים, עם 'גיבורי' דיר יאסין!" אכן המבצע לכיבוש דיר יאסין, שבו נהרגו גם עשרות נשים וילדים, עורר תחושות קשות בציבור היהודי כלפי האצ"ל.

כדי להאריך עוד קצת את הדיון ולייאש את הנוכחים, ביקשו שההצבעה תהיה שמית. אנשי הצה"ר נקראו בזה אחר זה, וכל אחד מהם השיב "כן" במלוא הגרון. אחריהם נקרא אחד מנציגי השמאל, שלקראת השעה 5 בבוקר כנראה לא היה ערני מספיק. אמנם הוא התנגד בחריפות להסכם, אבל אחרי שרשרת של "כן", הוא התבלבל ואמר גם כן "כן". כל הנוכחים במליאה פרצו בצחוק נוכח האבסורד, שהמתנגד הכי גדול מצביע פתאום בעד. קולות הצחוק גרמו לו מיד להבין את טעותו, להתחרט ולומר "טעיתי, טעיתי! לא, לא, לא!"

לאחר שהוקראו השמות כולם התברר כי ההצעה עברה. ההסדר עם הפורשים אושר. האצ"ל קיבל מידה מסוימת של עצמאות, למרות המחאה הנמרצת של מנהיגי תנועת העבודה. חלקם אף טענו שהאצ"ל אוגר נשק כדי לבצע הפיכה צבאית, אבל ההסדר נכפה עליהם בשם עיקרון "האחדות הלוחמת". בשעה 6:15 בבוקר ננעלה הישיבה, והשמש החלה לטפס בשמים. חברי הוועד הפועל הציוני שהיו צריכים להמריא לאמריקה יצאו אל שדה התעופה. היתר התפזרו לבתיהם כדי לנוח ולהתרענן. הייתה עוד ישיבה אחת שאליה היו צריכים לחזור אחרי הצהרים, ובה התקבלה ההחלטה החשובה מכולן - הקמת ממשלה.

חברי הוועד הפועל הציוני (אלו שלא נדרשו לנסוע לארצות הברית) התכנסו לישיבה האחרונה בבית צעירות מזרחי. בישיבה זו עלתה הסוגיה המכרעת של הקמת "הרשות המרכזית העליונה". הוחלט על הקמת "מועצה ממשלתית" שבה יהיו 37 חברים (ולכן נקרא גוף זה בשם ה-ל"ז). מתוכה נבחר גוף מצומצם, ובו 13 חברים (ה-י"ג). הגופים הללו ייקראו לאחר מכן בשמות "מועצת העם" ו"מנהלת העם", ולמשך חודש אחד בלבד הם יהוו את הפרלמנט והממשלה של היישוב היהודי בארץ ישראל. הוחלט גם שיצורפו לגופים הללו נציגים של הציבור הערבי המכירים במדינה היהודית, אך או שלא חיפשו כאלה או שלא נמצאו כאלה...

חברי מועצת העם הם אלה שקיבלו את הנוסח של מגילת העצמאות - זו ההכרזה שאנחנו מכירים, שניתנה על ידי בן-גוריון ביום סיום המנדט הבריטי. הם אלו שחתימותיהם מתנוססות על המגילה. זו החשיבות הגדולה של הבית הזה - בבית צעירות מזרחי החליטו מי יכריז על הקמת המדינה. בעניין הזה צלחה דרכו של בן-גוריון. הוא הצליח לכפות את המפתח המפלגתי שהיה נוח עבורו. מפא"י קיבלה עשרה מושבים במועצת העם, ואילו הצה"ר - רק שלושה מושבים. במנהלת העם - הרוויזיוניסטים לא שותפו כלל. בהצבעה על חלוקת המושבים נדרשה הצבעה שמית. אחד הרוויזיוניסטים, שכעס על תוצאות ההצבעה, אמר כי "זו לא הייתה הצבעה שמית, אלא הצבעה אנטישמית".

את ישיבות הוועד הפועל הציוני ניהל יוסף שפרינצק, שכיהן גם כמזכיר הסתדרות העובדים. הרוויזיוניסטים ביקרו אותו על כל החלטה שלו בניהול הישיבות, שבעיניהם איפשרה את התכסיסים הפוליטיים של מפא"י. הוא נעל את המושב המסכם באומרו: "טיפלנו במושב זה בשלבים חדשים בהגשמת הציונות… בישיבה זו קבענו יסודות ראשוניים לקיומנו ולעצמאותנו בארץ". זו לא הייתה הגזמה - כאן הוחלט להקים את הגוף שחבריו יחתמו על הכרזת העצמאות. שפרינצק נבחר לאחר מכן כיו"ר מועצת העם, ולאחר קום המדינה היה ליושב ראש הכנסת הראשון.

הכינוס הסתיים בשירה אדירה של "התקווה". הוועד הפועל הציוני התפזר. על המשכן הזמני שלהם נכתב באותו ערב: "אחרי שעה עשר בערב שקט הבית… על דלתות כמה חדרים עוד התנוססו השלטים של לשכות הוועד הפועל, מאחורי הדלתות עוד תקתקו מכונות הכתיבה שהעתיקו את הפרוטוקולים, האולם במרתף היה אפל והכתלים שקעו בהרהורים - הם שמעו הרבה בימים ובלילות האחרונים והיה להם על מה להרהר". זו הייתה הפעם הראשונה שבה הסגירו העיתונים את המקום שבו נערך הכינוס של הוועד הפועל הציוני. לא רצו להעמיד בסכנה את הנהגת היישוב, ולכן הסודיות הייתה הכרח. באחד העיתונים דווח: "המפליא בכל העניין היה, שרוב תושבי העיר, גם אלה המעורבים בענייני הציבור, לא ידעו היכן מתכנס הוועד הפועל, אף כי מאות אחדות של אנשים היו קשורים במושב זה…"

אנחנו מתחילים להתרחק מהמרכז הקהילתי. הולכים צפונה על רחוב דב הוז, ופונים שמאלה במעלה רחוב סמולנסקין. מגיעים לרחוב בן יהודה, חוצים את הכביש במעבר החצייה שלפנינו ופונים ימינה כדי להגיע לפינת רחוב גורדון. פונים שמאלה ומיד ימינה לרחוב רופין.

תוך כדי ההליכה אנחנו יכולים להבחין בכך שההנהגה של היישוב היהודי התרכזה כולה באזור הזה. אין זה מפליא, משום שתל אביב אכן הייתה המרכז הפוליטי של היישוב היהודי. לוי אשכול (שקולניק) ויוסף שפרינצק התגוררו במעונות העובדים ליד בית צעירות מזרחי. הרחוב שבו אנחנו נמצאים כעת - רחוב רופין - הוא כנראה הרחוב היחיד בישראל שבו התגוררו בו בזמן שלושה שרים. בבית שברחוב רופין 30 גר יצחק גרינבוים, שהיה איש מפלגת המרכז של התנועה הציונית, "הציונים הכלליים". מפלגה זו החזיקה בעמדות מתונות מבחינה מדינית בדומה לתנועת העבודה, ובעמדות ליברליות בתחום הכלכלי בדומה לרוויזיוניסטים. גרינבוים היה חבר במנהלת העם (ה-י"ג), שהפכה לאחר קום המדינה לממשלה הזמנית. הוא היה לשר הפנים הראשון. מולו גר משה שפירא, בכתובת רח' רופין 33. שפירא עמד בראש "הפועל המזרחי", פלג יותר סוציאליסטי של תנועת "המזרחי" הדתית, שהיה קרוב יותר לערכי תנועת העבודה. הוא היה לשר הבריאות הראשון. בהמשך הרחוב, ברח' רופין 51, התגורר אליעזר קפלן, שהיה שר האוצר הראשון. מתוך 13 חברי מנהלת העם, שהפכו עם קום המדינה לשרים בממשלה הזמנית, 10 גרו בתל אביב.

חברי הממשלה הזמנית - דוד בן-גוריון, ראש הממשלה (שד' קרן קיימת 17, תל אביב), משה שרת, שר החוץ (רמת גן), אליעזר קפלן, שר האוצר (רופין 51, תל אביב), דוד רמז, שר התחבורה (שד' קרן קיימת 15, תל אביב), פרץ ברנשטיין, שר המסחר והתעשייה (קלישר 38, תל אביב), יצחק גרינבוים, שר הפנים (רופין 30, תל אביב), מרדכי בנטוב, שר העבודה והבינוי (משמר העמק), אהרון ציזלינג, שר החקלאות (עין חרוד), יהודה לייב מימון, שר הדתות (אחד העם 52, תל אביב), פנחס רוזן, שר המשפטים (פרישמן 9, תל אביב), חיים משה שפירא, שר הבריאות (רופין 33, תל אביב), בכור שלום שטרית, שר המשטרה (נחמני 53, תל אביב), יצחק מאיר לוין, שר הסעד (יבנה 3, תל אביב)

ישיבות הכנסת נערכו בהתחלה בקולנוע קסם שבקצה רחוב אלנבי, על חוף ימה של תל אביב. משרדי הממשלה התמקמו בשרונה - מושבה גרמנית שהפכה לבסיס צבאי של הבריטים. המקום החל להיקרא בשם "הקריה", ועד היום נמצא שם משרד הביטחון - היחיד מבין משרדי הממשלה שלא עלה לירושלים ברבות הימים. כלומר, מיד לאחר קום המדינה הייתה תל אביב לעיר הבירה הזמנית, וכל מוסדות השלטון התמקמו בה. שימו לב גם למגילת העצמאות - רק עיר אחת מוזכרת בה, והיא… תל אביב. הבחירה בתל אביב נבעה בין היתר ממצב הלחימה בירושלים במהלך מלחמת העצמאות. כמו כן, חששו שהצהרה על ירושלים כבירת המדינה היהודית תעורר מחאה בינלאומית. על פי תוכנית החלוקה, ירושלים לא נועדה להיות חלק מהמדינה היהודית או חלק מהמדינה הערבית, אלא מעין "אקס טריטוריה".

אנחנו ממשיכים על רחוב רופין, שבסופו מתעקל שמאלה, ומיד פונים ימינה כדי להגיע לשדרות בן-גוריון. אנחנו חוצים את השדרה ומכוונים את צעדינו אל הבית בשדרות בן-גוריון 17 - זהו בית בן-גוריון.

ביתו של בן-גוריון הוא מוזיאון פתוח. אפשר להיכנס לתוך הבית ולראות את הרהיטים המקוריים של משפחת בן-גוריון בסלון ביתם, את מכשירי החשמל במטבח של פולה וגם את חדר העבודה של בן-גוריון. בחדר זה כתב בן-גוריון את הנוסח הסופי של מגילת העצמאות, בלילה שלפני קום המדינה. כדאי לבקר בבית ולקבל הצצה לאישיותו של האיש שהטיל את כל כובד משקלו כדי שתתקבל ההחלטה להקים את המדינה.

ימים ספורים לפני סיום המנדט, הגיע לביתו של בן-גוריון מי ששימש כמעין שר החוץ של התנועה הציונית - משה שרתוק (לימים, משה שרת - ראש הממשלה השני של מדינת ישראל). הוא שב משליחות בארצות הברית, שם קיבל מסר מדאיג מהממשל האמריקאי. האמריקאים חששו מהמלחמה שתפרוץ בין היישוב היהודי למדינות ערב. הם הציעו לדחות את ההכרזה ולהכריז על שביתת נשק.

זו הייתה פגישה מכרעת של ראש ממשלה ושר חוץ בממשלה שעדיין לא קמה באופן רשמי. וכך תיאר אותה בן-גוריון: "משה נכנס לחדרי ומסר לי דוח מפורט על שיחתו עם מרשל [ג'ורג' מרשל, מזכיר המדינה האמריקאי]. הוא סיפר על אזהרותיו כי ישמידו אותנו ועל הצעתו שנדחה את הכרזת המדינה. בסוף השיחה הוסיף ארבע מילים: 'אני חושב שהוא צודק'. קמתי ממקומי ונעלתי את דלת החדר. אחר כך אמרתי לו: 'משה! עוד מעט עליך ללכת לישיבת מרכז המפלגה, שצריך להחליט על הקמת המדינה. אני מבקש ממך למסור דוח מלא ומדויק על השיחה שלך עם מרשל, בדיוק כפי שמסרת לי. אבל אתה אינך יוצא מכאן עד שאינך מבטיח לי דבר אחד: את ארבע המילים האחרונות שאמרת לי לא תאמר במרכז!' משה הסכים".

למחרת אכן הייתה הישיבה במרכז מפא"י, שבה הוחלט באופן סופי שהמפלגה בראשותו של בן-גוריון תומכת בהכרזה על עצמאות. אולם, היה עליו עוד לשכנע את חברי מנהלת העם. שרת דיווח לחבריו על שליחותו ועל ההצעה האמריקאית. בן-גוריון החליט להעלות את הסוגיה להצבעה. בישיבה נכחו עשרה מחברי מנהלת העם (אחד היה בחו"ל, ושניים היו בירושלים הנצורה). בן-גוריון הפעיל את כל כובד משקלו כדי שתתקבל ההחלטה הרצויה מבחינתו. ואלו היו תוצאות ההצבעה: ארבעה רצו לקבל את ההצעה האמריקאית, שישה תמכו בהכרזה על עצמאות. ברוב דחוק, בן-גוריון הצליח לקבל את האישור שהיה זקוק לו. מספיק שאחד מהשישה היה משנה את עמדתו, וזה היה מצב של תיקו ולא הייתה קמה לנו מדינה. הוחלט שהכרזת העצמאות תינתן ביום סיום המנדט - יום שישי, ה-14 במאי. התאריך העברי: ה' באייר תש"ח.

הוויכוחים על נוסח הכרזת העצמאות היו אינסופיים. שרת הגיש לבן-גוריון את הטיוטה הסופית, ובן-גוריון ערך אותה מחדש בלילה שלפני ההכרזה - ממש כאן בביתו, בחדר העבודה שבקומה השנייה. שעות ספורות לפני תום המנדט הבריטי על ארץ ישראל, ב-14 במאי 1948, עוד היו ויכוחים האם המגילה צריכה להיחתם במילים "צור ישראל וגואלו", כפי שהדתיים רצו. הנציגים החילונים דרשו שלא לערב את אלוהים בעניין. לבסוף התפשרו על "צור ישראל" (בלי "גואלו"). לכל אחת מהמפלגות היו הסתייגויות בקשר לנוסח ההכרזה, אך גודל השעה הכריע. לבסוף, אישרו את הנוסח פה אחד בשעה שלוש אחרי הצהרים. זה השאיר מספיק זמן בשביל בן-גוריון לנסוע הביתה ולהחליף בגדים.

הוא לבש חליפה ויצא מהבית הזה ביחד עם פולה. הם נסעו אל משכנו הקודם של מוזיאון תל אביב לאמנות, בשדרות רוטשילד 16. בשעה 16:00 אחרי הצהרים, בן-גוריון החל לקרוא: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם את ספר הספרים הנצחי..." השיא היה כשהגיע למילים: "לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי הישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

לאחר שבן-גוריון סיים להקריא את הכרזת העצמאות, ניתנה ברכת "שהחיינו". הקהל נעמד על רגליו לשירת התקווה. הטקס נמשך כחצי שעה, משום שכניסת השבת התקרבה, ואף אחד לא רצה משבר עם הדתיים ברגעיה הראשונים של המדינה. על מגילת העצמאות חתמו 37 חברי מועצת העם, ובן-גוריון התכבד בחתימה הראשונה. משאת נפשה של הציונות, משאת נפשו של בן-גוריון, הושגה. לאחר הטקס הוא חזר לביתו בתל אביב וכתב ביומנו: "בארץ צהלה ושמחה עמוקה - ושוב אני אבל בין השמחים, כביום כ"ט בנובמבר… בארבע אחר הצהריים הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הביטחון".

רבים מכירים את הצריף בשדה בוקר כבית מגוריו של בן-גוריון, אך הוא עבר לשם רק ב-1953, אחרי חמש שנות כהונה כראש הממשלה. למעשה, בן-גוריון גר בתל אביב יותר זמן משהתגורר בשדה בוקר. כעת נאמר שלום לבית בן-גוריון ונמשיך אל חוף הים.

כשאנחנו ממשיכים ללכת על השדרה, אנחנו מדמיינים את בן-גוריון הולך בבוקר אל חוף הים. הוא היה עושה הליכות ותרגילי התעמלות שסייעו לו להתגבר על כאבי הגב שמהם סבל (מי שהמליץ לו על התרגילים הללו היה ד"ר משה פלדנקרייז, ממציא שיטת ההתעמלות הקרויה על שמו, שהתגורר ברחוב פרוג על יד בית צעירות מזרחי). אחד התרגילים הללו תועד פעם אחת, וכך נודעה ברבים תמונתו המפורסמת של בן-גוריון עומד על הראש. לימים גם נפוצה השמועה שבן-גוריון היה עומד על הראש כדי להזרים את הדם למוח, וכך לשפר את כוח המחשבה. אנחנו הולכים בדרך שבה הלך "הזקן" אל הים, אם כי הוא לא היה עובר דרך כיכר אתרים, אלא דרך שכונת מחלול.

שכונת מחלול הייתה שכונה של פחונים שנבנתה על קו החוף, ובמשך שנים רבות נחשבה למפגע עירוני. בשנות ה-70', העירייה החליטה לפנות את משכנות העוני ולבנות במקום כיכר מוגבהת ומתחתיה חניון וכביש ראשי. בכיכר עצמה נפתחו מספר בתי עסק, אך הפופולרי ביותר מביניהם היה "הקולוסיאום", מועדון ריקודים שפעל במבנה העגול שבולט באמצע הכיכר מעל הכביש. זוהרה של הכיכר הועם לאורך השנים, והיא עצמה הפכה למפגע. כיום שוקדים בעירייה על תוכנית לפינוי הכיכר, כך שתיפרץ דרך נוחה יותר שתוביל מהשדרה אל חוף הים.

בכיכר אתרים אנחנו פונים שמאלה, ויורדים במדרגות אל הטיילת. מולנו נמצאת יפו העתיקה, הנמל הראשי של הארץ בתחילת המאה ה-20. דרך נמל יפו הגיעו עולים רבים בעליות הראשונות לארץ ישראל, וביניהם גם דוד בן-גוריון שעלה ב-1906. הפעם הראשונה שבה נגע באדמת ארץ ישראל הייתה מולנו - ביפו. אנחנו ממשיכים על הטיילת. משמאלנו נמצא מלון שרתון. כמו כיכר אתרים שנבנתה על חורבותיה של שכונת מחלול, כמו מלון שרתון נבנה על חורבותיו של "הבית האדום". זה היה מקום מושבו של הוועד הפועל של הסתדרות העובדים. הוא אכן היה צבוע באדום, כיוון שצבע זה היה מזוהה עם מעמד הפועלים והאידיאולוגיה הסוציאליסטית של ההסתדרות.

"הבית האדום" נחנך ב-1925 הרחק מהשטח הבנוי של תל אביב, על גבעה מבודדת במצוק הכורכר המשקיף על חוף הים. זו הייתה דרכה של תל אביב להתפשט למרחב, וזו הייתה דרכם של הפועלים ל"כיבוש האדמה". התרגשות גדולה אחזה בפועלים כשהמבנה נחנך. בטקס חנוכתו של "הבית האדום" השתתף גם ברל כצנלסון - אחד ממנהיגי הפועלים, ידידו הקרוב של בן-גוריון ומי שדעותיו השפיעו עליו אולי יותר מכל אחד אחר. כצנלסון אמר על "הבית האדום" כי "...לא היכל אנו בונים כאן, אלא מִבצר. מִבצר לתרבותנו ובתוכו עוד נידרש למצוות ולחובות חדשים". זה היה מבנה משרדים עבור איגודים מקצועיים ומועצות פועלים, אך גם מקום מפגש ומועדון למי שהזדהו עם תנועת העבודה. כאן פעל קן של תנועת הנוער העובד והלומד, וגם תיאטרון הפועלים "אהל" הקים לו צריף למופעים על יד הבית.

לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנים שבהן העלייה ארצה הוגבלה על ידי הבריטים, ואניות מעפילים היו צריכות להגיע לחופי ארץ ישראל,"הבית האדום" שיחק תפקיד משמעותי במבצעי עלייה בלתי לגאלית. מגג הבית היו מאותתים לאוניות בהתקרבן אל החוף. כדי שהבריטים לא ישימו לב להגעת המעפילים, היו עורכים מסיבה המונית ורועשת. המעפילים שירדו מהאוניה נטמעו בזריזות בין המשתתפים במסיבה.

הבית האדום

בינואר 1948 הבריטים כבר התפנו מתל אביב, ומטה "ההגנה" עבר לכאן. זו הייתה הפעם הראשונה שהפיקוד העליון יצא אל האור - ההגנה חדלה להיות מחתרת, והייתה בדרך להיות צבא סדיר. פה ישבו ישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", ויעקב דורי, הרמטכ"ל הראשון. כמובן, גם לבן-גוריון היה כאן משרד… וכך הוא סיפר על היום שבו הכריז על הקמת המדינה: "...רצתי, מיָד עם גמר הישיבה החגיגית, ישר אל הבית ["הבית האדום"]. ציבור גדול הצטופף מחוץ לבית. שמחו ורקדו. אך אני – לא הייתה שמחה בלִבי. חשבתי רק על דבר אחד: מתי יגיעו הערבים?"

"הבית האדום" חזר לרשות הסתדרות העובדים לאחר מלחמת העצמאות. עם השנים, הפעילות בו דעכה ומצבו הפיזי הידרדר. בשנות ה-70' הוא נמכר לרשת מלונאות, שהרסה את המבנה ובנתה במקומו את מלון לרום, שלימים נקרא מלון שרתון.

אנחנו ממשיכים ללכת דרומה על קו החוף. יש לנו כמה דקות הליכה להרהר בדרמה האדירה שהתחוללה כאן. אנחנו מתקדמים מחוף גורדון לחוף פרישמן, כשמימיננו מתגלה פסל של בן-גוריון עומד על הראש. צעדים ספורים לאחר מכן ניצבת אנדרטה לאלטלנה - אחת הפרשיות המטלטלות של שנקשרו בתקופת הקמת המדינה. התקדמנו על ציר הזמן מאפריל 1948, אז התכנס הוועד הפועל הציוני בבית צעירות מזרחי; עבור במאי 1948, אז בן-גוריון ערך את הנוסח הסופי של מגילת העצמאות בביתו שבתל אביב; ועד יוני 1948, אז התחולה פרשת "אָלְטַלֶנַה".

האצ"ל הצליח להשיג נשק רב מממשלת צרפת ולרכוש אנייה מעודפי הצבא האמריקאי ששימשה כנחתת טנקים במלחמת העולם השנייה. האנייה נקראה "אלטלנה" (באיטלקית: נדנדה), משום שזה היה שמו הספרותי של זאב ז'בוטינסקי - מייסד התנועה הרוויזיוניסטית, והמצביא העליון של האצ"ל. האנייה הייתה אמורה להגיע ביום סיום המנדט, ב-15 במאי 1948. אולם, העמסת הציוד והנשק נמשכה זמן רב. בינתיים, צבאות ערב החלו בפלישה אל שטח ארץ ישראל. כוחות המגן של היישוב היהודי הצליחו לבלום אותם בקושי רב. רבים נפלו בקרבות, והיה צורך בלוחמים נוספים שיגיעו ארצה במהירות. גם מלאי הנשק הידלדל, ונעשו מאמצים להחיש את יציאתה של האלטלנה לארץ ישראל. בעיצומם של הקרבות, ב-26 מאי, בן-גוריון חתם על הפקודה להקמת צה"ל - צבא ההגנה לישראל. לפי הפקודה, "אסור להקים או לקיים כל כוח מזוין מחוץ לצבא-הגנה לישראל". זה היה עתיד להיות סלע המחלוקת בינו לבין מנחם בגין.

ב-1 ביוני הצטרפו לוחמי האצ"ל לצבא המדינה שזה עתה קם. באותו יום נחתם הסכם שקבע כי חלק מהציוד והנשק שהאצ"ל הצליח להשיג בחו"ל יופנה ל"גדוד הירושלמי" של האצ"ל. "אלטלנה" החלה להפליג לארץ ישראל ב-11 ביוני. בשלב זה נכנסה לתוקף הפוגה בקרבות, שהושגה באמצעות תיווך בינלאומי, וכללה גם אמברגו על הבאת נשק חדש לאזור הסכסוך. כנראה שצוות האנייה ניתק את מערכת הקשר כדי שלא יוכל לקבל את ההוראה להפסיק את המסע ארצה. בגין דיווח על הגעת האנייה לשלטונות צה"ל, ודרש ממנו להורות לאנייה לעגון מול חופי כפר ויתקין. באזור זה התמקמו חיילי צה"ל כדי לסייע בפריקת הציוד, וכן בכדי לקלוט יותר מ-900 העולים חדשים שנשאה ה"אלטלנה". בן-גוריון מסר למפקד הכוחות שכל הציוד והנשק שעל האנייה חייב להימסר לצה"ל ללא תנאים. גם בגין הגיע לאזור הנחיתה של האנייה, כדי לוודא שהנשק המיועד ל"גדוד הירושלמי" אכן יגיע ליעדו. אז התגלעה מחלוקת בין האצ"ל לבין צה"ל, והחלו יריות. בגין מיהר לעלות על האנייה, שהחלה לעשות את דרכה צפונה לחיפה. לאניות של חיל הים ניתנה פקודה לעצור את האנייה. לכן, ה"אלטלנה" שינתה כיוון והחלה בהפלגה לתל אביב.

למחרת הגיעה ה"אלטלנה" אל חופי תל אביב. היא ניצבה מול "הבית האדום", מקום מושבו של הפיקוד העליון של צה"ל. לצידו עמד גם מלון ריץ, ששימש כמטה הפלמ"ח. יצחק רבין, שהיה במטה הפלמ"ח בשעת האירוע, היה נסער ממה שהתרחש לנגד עיניו. הוא סיפר על כך בספר זיכרונותיו: "יהודים יורים ביהודים. שעות ארוכות. יהודים נפגעים ונהרגים - מכדוריהם של יהודים אחרים. בהפוגה שבין מערכה אחת במלחמת העצמאות לבין המערכות הבאות, כאשר חשיבותו של כל לוחם בודד לא תסולא." הלוחמים והנשק על האנייה היו יכולים לסייע לניצחון במלחמה, אבל בן-גוריון התעקש שהאצ"ל חייב לקבל את מרות צה"ל, ושאין מקום לצבא בתוך צבא במדינה מתוקנת.

בשעות הצהריים התמקמו תותחנים של צה"ל במחנה יונה (בסיס בריטי לשעבר, שנמצא בשטח שהוא היום גן העצמאות, מצפון לכיכר אתרים). לנגד עיניהם של מפקדי צה"ל והפלמ"ח נורו פגזי אריטלריה לעבר האנייה. הפגזים נחתו במי הים, אבל בכל פעם הפגיעה הייתה קרובה יותר לאנייה. האנייה לא הניפה דגל לבן, והיריות המשיכו. הפגז החמישי פגע באנייה פגיעה ישירה. מחשש שהתחמושת שתתפוצץ, הורה הקברניט לנטוש את האנייה. לוחמי האצ"ל הושמו במעצר.

בגין התגאה על כך שלא הורה ללוחמיו לפתוח באש. "מלחמת אחים - לעולם לא!" הוא קרא. בן-גוריון גם כן היה בטוח שקיבל את ההחלטה הנכונה. על התותח שירה ב"אלטלנה" אמר כי יש להציב אותו ליד בית המקדש השלישי, אם ייבנה. גם הפלמ"ח פורק זמן קצר לאחר מכן, באותו הנימוק - במדינה אחת יש מקום רק לצבא אחד. על פרשת "אלטלנה" ו"התותח הקדוש" הדעות חלוקות עד עצם היום הזה.

כדי לחזור אל נקודת ההתחלה, נחצה את הכביש ונעלה ברחוב פרישמן. נמשיך ישר ותוך כרבע שעה הליכה נפנה שמאלה אל רחוב דב הוז, שם המרכז הקהילתי שבו התחלנו את הטיול.

 

מה צריך לדעת? נקודת ההתחלה מסתתרת בלב שכונה, אבל ניתן להגיע בתחבורה ציבורית לכבישים הראשיים שמסביבה (קו 4 שעוצר ברח' בן יהודה, או קו 5 שעוצר ברח' דיזנגוף) ולצעוד מעט למרכז הקהילתי דב הוז. המסלול מישורי ברובו, אך יש גם עליות מדי פעם. בית בן-גוריון נגיש גם לעגלות ולכיסאות גלגלים (צריך לבקש מהשומר לפתוח את הרמפות בכניסה לבית, ולהפעיל את המעלון שעולה לקומה השנייה). הירידה בכיכר אתרים היא דרך גרם מדרגות ארוך, אבל אפשר גם להשתמש בירידה הנגישה שנמצאת מצפון לכיכר, ליד גן העצמאות. העלייה ברחוב פרישמן בסוף הטיול קצת תלולה, אבל גם עליה אפשר להתגבר אם נכנסים לחניון גן לונדון במפלס של חוף הים ועולים במעלית של החניון אל מפלס רחוב הירקון. חציו של המסלול מוצל על ידי עצים, וחציו השני שלאורך חוף הים, שם הצל מועט אבל לרוב יש רוח נעימה. אפשר גם לעשות הפסקה בחוף הים בין שני חלקי הטיול - החלק שברחובות העיר והחלק שבחוף הים. הטיול הזה מתאים לכל שעות היום, אך מומלץ להתחיל אותו בצהרים כדי להגיע לחוף הים בשעות אחרי הצהרים כשפחות חם. ברחוב בן יהודה יש סניף של שופרסל שאפשר לקנות בו מצרכים בשביל פיקניק בחוף הים.

פעילות עם ילדים - המסלול מתחיל במרכז הקהילתי דב הוז, שמותאם להתרוצצות של ילדים. תנו להם להוציא אנרגיה רגע לפני שיוצאים לדרך. כשמספרים על ההיסטוריה של הקמת המדינה זה לא תמיד מעניין אותם, אז אפשר לשאול אותם שאלות מנחות כמו "איך אתם הייתם מקימים את המדינה?" אפשר גם להביא דפים וצבעים ולנסות לצייר דגל חדש או סמל חדש למדינת ישראל. הטיול בעצם כולל שלושה אתרים מרכזיים - בית צעירות מזרחי, בית בן-גוריון וחוף הים. אפשר לבחור מראש להתמקד רק באחד מהם כדי שהטיול לא יהיה ארוך מדי עבור ילדים קטנים. אם בוחרים ללכת לים, כדאי לבוא עם מעט ציוד (תיק בגדים להחלפה ומגבת) כדי לא להיסחב עם יותר מדי דברים בהליכה.

 

וואו! הגעת עד לפה... כנראה שזה מעניין אתכם!

אפשר להירשם לקבלת עדכונים במייל (בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש, ולא יותר מפעם בשבוע).

נהניתם? הראו זאת! עשו לייק 👍 לעמוד הפייסבוק TLVXP כדי להביע את הערכתכם.

ואם באמת התחברתם, ואתם רוצים לפגוש אותי על אמת, אני מאוד אשמח שתארגנו קבוצה (מהמשפחה או ממקום העבודה) ותזמינו אותי להדריך אתכם בתל אביב - כתבו לי.

 מוביל את הסיור "מגלים עצמאות" ברחוב רופין. תומר שלוש

מוביל את הסיור "מגלים עצמאות" ברחוב רופין. תומר שלוש

Comment