מתוך כתבה ששודרה בערוץ הראשון, 9/9/2016 || הכתבה המלאה >

האם המכולות בתל אביב ייסגרו בשבתות? הדיון על סגירת עסקים בעיר בשבת צץ כל פעם מחדש כבר שמונים שנה. בראשית ימיה של תל אביב, היו סוגרים את הרחוב הראשי בשרשרת שבת. ראש העיר הראשון מאיר דיזנגוף יצא נגד חילול השבת בפרהסיה. אפילו נחקק חוק עירוני נגד פתיחת עסקים בשבת. כל זה היה ב-1938, וגם אז העירייה חוקקה את חוק השבת בנמרצות, ואז... הקפידה שלא לאכוף אותו. במידה רבה, זה בדיוק מה שקורה עכשיו. שמונים שנה וכלום לא השתנה...

שמחתי להשתתף בכתבת וידאו על ההיסטוריה של מלחמות השבת בתל אביב. סיפרתי על היחס המיוחד שבין המקום והזמן, על מערכת היחסים המורכבת בין העיר הכי חופשית ליום הכי קדוש.

שרשרת שבת ברחוב הרצל. איורו של נחום גוטמן

חלק א

בקיץ 1933 - לפני 81 שנה - פרסמה עיריית תל אביב מודעה "נגד חלול שבת בפרהסיא" בחתימת ראש העיר מאיר דיזנגוף. הייתה זו פנייה "לצבור התושבים, והחדשים מקרוב באו - שרבים מהם אינם יודעים אולי את מנהגי העיר הזאת". הארץ נשטפה באותם ימים בגל עלייה של יהודים מגרמניה (הנאצים עלו לשלטון בראשית אותה שנה). יהדות גרמניה חיה מזה כמה דורות ברוח תקופת ההשכלה ובאורח חיים חילוני יחסית. מה הפלא שהעולים לא ידעו שתל אביב שומרת שבת? למרות האתוס החילוני של תל אביב, עוד בימיה הראשונים של העיר, היו סוגרים את הרחוב הראשי - רחוב הרצל - בשרשרת שבת!

המודעה פורסמה זמן קצר לאחר תשעה באב - מועד שכנראה לא הורגש בתל אביב רווית העולים, וכנראה עורר תחושות קשות בקרב שומרי המסורת. דיזנגוף דרש "לנהוג כבוד בשבת... גם בלי שוטר ונוגש". לא רק נהגי "האבטובוסים הצבוריים", אלא גם "בעלי האבטומובילים הפרטיים ואפני-הנוע", נתבקשו שלא לנסוע בעיר בשבת, וגם הנהגים הלא-יהודים נדרשו שלא לעבור ליד בתי הכנסת בשעת התפילה. בעלי החנויות ובתי השעשועים נדרשו גם כן לסגור את עסקיהם, ואילו המסעדות ובתי הקפה היו יכולים להגיע להסדר פתיחה בשבת עם העירייה והרבנות הראשית. "שמרו על השבת והיא תשמור עלינו!" חתם דיזנגוף.

אבל המודעה, שרצתה להרגיע את הרוחות, דווקא הלהיטה את המריבות. "מהומה של שבת בתל אביב" דיווח עיתון "דבר", שבוע לאחר פרסום המודעה, אור ליום ראשון. "המודעות עם הגושפנקא העירונית הטעו כמה מן הקהל החרדי התמים לחשוב, כי אמנם הוחק חוק עירוני החל בשטח תל אביב על כל יהודי," ואלו יצאו מבית הכנסת הגדול לחסום את תנועת כלי הרכב ברחוב אלנבי. גם פועל בניין ששב מעבודתו בפתח תקווה לאחר כניסת השבת, הזדרז לעבור עם אופניו ליד בית הכנסת ונתקל בקללות וגידופים. קצין בריטי שהגיע למקום נקלע לעימות עם המפגינים, והזניק שוטרים נוספים שעצרו אותם באלימות. המפגינים חשבו שהתנהגותם מוצדקת נוכח הנוסעים ברחוב אלנבי, שבאו להכעיס. הם גם טענו שהשוטרים איימו להיכנס לבית הכנסת בשעת התפילה. מכל מקום, העצורים שוחררו בערבות שהפקיד עבורם ראש העיר מאיר דיזנגוף. כנראה שהוא חש אחראי למהומה שגרם.

 שמרו על השבת והיא תשמור עלינו! דיזנגוף

שמרו על השבת והיא תשמור עלינו! דיזנגוף

חלק ב

ב-1937 גרו בתל אביב כמעט 40% מהיהודים שהתיישבו בארץ ישראל. זה נתון מפתיע, כי המפעל הציוני תמיד נתן מקום מיוחד להתיישבות החקלאית (ובייחוד לקיבוצים), בעוד שהעיר נחשבה למקום סוטה ומנוון. ועוד נתון שלא כל כך מספרים עליו בשיעורי היסטוריה - תל אביב גם לא ממש התיישרה עם החזון הסוציאליסטי של הציונות, והקפידה, בהתרסה ובהפגנתיות, להעמיד ראשי עיר מתנועת "הציונים הכלליים" - מפלגה ליברלית-קפיטליסטית, שלימים התמזגה לתוך "הליכוד". אם הייתם מאשימים תל אביבי של שנות ה-30' בשמאלנות, הוא לא היה יודע על מה אתם מדברים.

לאחר קום המדינה, העיר התיישרה עם הסמכות המרכזית של הממשלה - נבחרו ראשי עיר מתנועת העבודה על גלגוליה השונים (מפא"י, המערך), והאוכלוסייה התפזרה לכל קצוות הארץ, בהתאם לחזון הציוני של יישוב הפריפריה. בשנות ה-70' רק 10% מהישראלים גרו בתל אביב.

בתקופה זו, העיר נוהלה במשותף עם נציגי הדתיים, ולא נרשמו חיכוכים משמעותיים סביב סוגיית השבת, למעט מקרה אחד - העירייה הזמינה מהקולנוען דוד פרלוב סרט קצר על תל אביב (אז היה מקובל להקרין בבתי הקולנוע סרט קצר של כ-10 דקות לפני הסרט העיקרי, כדי להכניס את הקהל לאווירה ולגרום לצופים להרגיש שהם הרוויחו שני סרטים בכרטיס אחד). בתוך הסרט שולב קטע שמתאר את השבת בתל אביב, ובו נראית נערה בדרכה לחוף הים. ראש העירייה מרדכי נמיר לא מצא שום פגם בכך, אבל סגנו מהמפד"ל חשב "שזו אינה התגלמות השבת בעירנו". מן הראוי לשלב צילומים של מתפללים בבית הכנסת, טען. הדיון בנושא לא הוכרע. והסרט - נעלם.

 זו אינה התגלמות השבת בעירנו. סגן ראש העיר בויאר

זו אינה התגלמות השבת בעירנו. סגן ראש העיר בויאר

חלק ג

כמה שנים לפני המהפך הפוליטי שהעלה את הליכוד לשלטון, התחולל המהפך הפוליטי הקטן - בתל אביב. לראשונה, מועמד הליכוד נבחר לראשות העיר, ולא סתם נבחר, אלא לארבע קדנציות רצופות (מ-1974 עד 1993). שלמה להט, שחלק מטיילת תל אביב נקרא על שמו עוד בחייו, הביא עימו משב רוח רענן. קודמיו בתפקיד - יהושע רבינוביץ (ההוא מגני יהושע) ומרדכי נמיר (ההוא מהדרך) - היו פקידים אפרוריים מזרועותיה השונות של מפא"י, ואילו הוא עשה קריירה צבאית של שלושה עשורים, ממלחמת העצמאות ועד מלחמת ההתשה. עיריית תל אביב החליפה ידיים - מפקידים למפקד.

יותר משהתואר "אלוף בדימוס" החמיא לשנותיו הרבות בצה"ל, הכינוי השובב "צ'יץ'" תימצת את השינוי האדיר שהביא עימו. ובניגוד לקודמיו בתפקיד, שעלו ארצה מרוסיה בשנות העשרים לחייהם, צ'יץ' עלה מגרמניה עוד כילד, כך שהספיק ללמוד בגימנסיה הרצליה בתל אביב - הלימודים בתיכון העברי הראשון של העיר העברית הראשונה הכשירו אותו כ"תל אביבי מספיק" כדי להיות ראש העיר, אפילו שהוא ליכודניק. גם היום, השילוב של קריירה צבאית עם קשר לגימנסיה מבטיח לפחות ארבע קדנציות בראשות העיר (ע"ע רון חולדאי, אליו נגיע בסוף החלק הזה).

לקראת הבחירות המקומיות של 1974, פורסם סקר שערך עיתון "דבר". לפי הסקר, בהתמודדות בין ראש העיר המכהן יהושע רבינוביץ' למועמד הליכוד שלמה (צ'יץ') להט, לא זו בלבד שרבינוביץ' ינצח, אלא שגם מרבית הנשאלים גילו את דעתם שניסיונו הצה"לי של צ'יץ' לא יסייע לו בהנהלת העירייה. ככה זה כשעיתון של מפלגת השלטון מפרסם שקרים... סליחה, סקרים. צ'יץ' רקד כל הדרך אל הקלפי, וסילק את רבינוביץ' מהעירייה. באופן מפתיע, הנושאים המרכזיים באותה מערכת בחירות היו תחבורה, ניקיון ברחובות, ביוב, תכנון ובנייה... אף אחד לא דיבר על היחסים בין דתיים לחילוניים בעיר. אף אחד לא ציפה למלחמות שבת.

השינוי לא הורגש בהתחלה - עם כניסתו לתפקיד, צ'יץ' חתם על הסכם קואליציוני עם המפד"ל, בדיוק כמו קודמיו מהמערך. הוא הבטיח לשמור על הסטטוס קוו בעיר, ובייחוד על כך שבתי הקולנוע שהיו סגורים בשבת ימשיכו להיות סגורים בשבת, ואלו שהיו פתוחים ימשיכו להיות פתוחים. אבל המתח התחיל לבעבע מתחת לפני השטח. שלטון הימין לא היה יכול להכיל לאורך זמן את המתח שבין מחויבותו לעקרונות ליברליים, בייחוד בתחום הכלכלי, לבין מחויבותו למסורת ישראל. המתח הזה שבין חופש העיסוק ושמירת השבת היה חייב להתפוצץ.

בינואר 1979, הצגה של תיאטרון הקאמרי (עוד במקום מושבו בדיזנגוף פינת פרישמן, היכן שפועל היום תיאטרון בית ליסין), שהייתה אמורה להתקיים בערב שבת, ערערה את הקואליציה העירונית. הדתיים איימו לא רק על שלטונו של צ'יץ' בעירייה, אלא גם על ממשלתו של מנחם בגין, שאולץ להתערב. בסופו של דבר, צ'יץ' נכנע ללחצים, והורה להפסיק את ההצגות בתיאטראות העיר. בתגובה התקיימה הצגת מחאה בערב שבת בהשתתפות כאלף מפגינים על מדרגות התיאטרון. לאחר כמה חודשים, התיאטרון העלה סדרה של הופעות בערבי שבת, אבל ללא קטעים מוזיקליים ובחינם. אבל הקהל החילוני עדיין שיווע למשהו קצת פחות... משעמם.

בניגוד לתיאטרון שהיה בבעלות עירונית, בתי הקולנוע היו פרטיים לחלוטין, ולא סרו למרותו של ראש העיר. קולנוע "מקסים" ברחוב קינג ג'ורג' פינת שדרות בן ציון (כיום, "האוזן השלישית" מול דיזנגוף סנטר) הקרין סרטים בערב שבת כדבר שבשגרה, לאור הסכמה עם רב השכונה, לפיה הצופים ייכנסו דרך כניסה צדדית. אבל במרץ 1980, נפתחה הכניסה הראשית בערב שבת, וככה התחילה קטטה המונית בין מפגינים חרדים לצופים החילונים. המשטרה סגרה את המקום מחשש למהומות אלימות נוספות.

הסטטוס קוו העירוני הביא לכל מיני דילים מוזרים שנרקמו בקואליציה העירונית, בין צ'יץ' לדתיים, וכך למשל פעל בשבתות מוזיאון תל אביב לאמנות, אך כרטיסים נמכרו רק בימי חול. מי שרצה להגיע למוזיאון בשבת נדרש לקנות כרטיס מבעוד מועד. קבוצה של תושבים שקצה נפשם בסידור הזה פתחו בשבתות קופה לא רשמית ליד הכניסה למוזיאון, ומכרו בה כרטיסים שקנו בעצמם. גם הדולפינריום וגן החיות העירוני (עוד לפני שפונה מתל אביב לרמת גן) עמדו במוקדם של כמה סכסוכים בין דתיים וחילונים בעיר על רקע פתיחתם בשבתות.

בסופו של דבר, כל הדילים האלה לא סיפקו את הדתיים, וכך החל להירקם חוק עזר עירוני חדש, בנוגע לשעות הפעילות של בתי עסק בעיר. בתי קפה ובתי מלון הורשו לפעול בשבתות. בתי קולנוע וחנויות למיניהן נאלצו להיסגר. הוסכם גם שבתשעה באב ייסגרו גם בתי הקפה, וביום כיפור הכל יהיה סגור. לשם האיזון, נקבע גם שבתי העסק ייסגרו בערב יום השואה וערב יום הזיכרון (למרות שחוקי הכנסת כבר כיסו את העניין הזה). למעשה, רוב רובו של החוק עוסק בכלל בעסקים שפתוחים בלילה, ובייחוד בסכום האגרה שהם נדרשים לשלם על כך. מאז ששר הפנים אישר את חוק העזר באפריל 1980, העירייה ביקשה לתקנו כל כמה שנים. ראש העיר הנוכחי, רון חולדאי, חתום בעצמו על שלושה תיקונים - בשנת 2000, 2007 ו-2008.

מאז החל לכהן ב-1998, חולדאי היה יכול להגיש בקשות לשינוי החוק או לביטולו לכל אחד מ-13 שרי הפנים שבאו והלכו במרוצת כהונתו. הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, כשאברהם פורז ממפלגת "שינוי" מונה לשר הפנים ב-2003. הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, כשאופיר פינס, חברו ממפלגת העבודה, מונה לשר הפנים ב-2005. הוא היה יכול לעשות זאת גם עם שרי הפנים ממפלגת "קדימה", בין השנים 2006-2009 (והוא באמת הגיש לשניים מהם תיקונים לחוק העזר, שאושרו). אבל הוא לא עשה את זה. הוא חיכה לפסק הדין של בית המשפט העליון, שתקע אותו עם שר פנים מהימין.

אז עם כל היצרים סביב השבת בתל אביב, קצת מעצבן לגלות שזה בכלל לא זה. הסוגיה של השבת בתל אביב היא לא סביב יחסי דתיים-חילוניים או יחסי דת ומדינה. זו סוגיה של שלטון החוק. העירייה לא נדרשה לכבד את חוקי הדת, אלא את החוקים שלה! ובעניין זה, מומלץ לקרוא את הניתוח של קרני בן יהודה: "מרכולים בשבת? קודם כל שעיריית תל אביב תעשה שיעורי בית". אז הפתרון אינו לנסח חוק חדש, אלא לפתח דמוקרטיה עירונית, כזו שמכבדת את שלטון החוק.

חלק ד

ועכשיו נחזור שוב לעבר, ונשאל מה נשתנה - סוחרים רבים בתל אביב חיכו משך תקופה ארוכה לחקיקת חוק לסגירת חנויות בשבת. לא רק הסוחרים הדתיים רצו בכך, אלא גם סוחרים חילונים, שרצו לעצמם יום מנוחה אחד בשבוע. בשנת 1937, שלטונות המנדט הבריטי אישרו את נוסח חוק העזר העירוני. זו הייתה הפעם הראשונה שהוחל בתל אביב חוק לסגירת בתי עסק בשבת. העירייה השתהתה בפרסום הוראות החוק. משעה שפורסם החוק, חלק מבעלי עסקים מחו על כך, שאין באפשרותם להתפרנס כראוי ללא פתיחת עסקיהם בשבת. תוך זמן קצר הודיעה העירייה שהחוק ינוסח מחדש, כך שלא יכלול מסעדות ובתי קפה, אך בינתיים יש להישמע לחוק שאושר. פקחי העירייה גילו שעסקים רבים פתוחים בשבת למרות החוק, והביאו את בעלי העסקים למשפט. בית משפט השלום בתל אביב לא רק השית קנסות על בעלי העסקים, אלא גם הדגיש שהקנסות יוגדלו עבור מי שיחזור על העבירה. בין השופטים היה גם אבנר שלוש, דוד של סבא שלי. השופטים פסקו: "כל עוד שהחוק יתקיים אנו נשליט אותו בכל תוקף." כעבור זמן מה, בשנת 1938, קם קול זעקה מצד הדתיים, על כך שהעירייה פונה לתיקון החוק, שזה עתה אושר, ובינתיים היא מקפיאה את אכיפתו, כך שאיסור פתיחת העסקים בשבת כמעט ולא נאכף על ידה. עברה עוד שנה. מלחמת השבת הזו נגמרה, כי פרצה מלחמה אחרת - מלחמת העולם השנייה.

אז ב-1938 לעירייה היה חוק עזר עירוני בנוגע לשבת, שיותר משהיא עמלה על אכיפתו היא עמלה על תיקונו מבלי לאוכפו. נשמע לכם מוכר?

Comment