טיול בתל אביב 003 || מבית ליאון רקנאטי לכיכר המלך אלברט

בקצרה: יזם יווני, חוואי גרמני, תעשיין פולני ומלך בלגי נפגשים בתל אביב

משך זמן: עד שעתיים | דרגת קושי: מסלול קליל, הליכה מישורית, נגישות מלאה

(קישור למפה)

 

מבית ליאון רקנאטי לכיכר המלך אלברט. האופי הבינלאומי של תל אביב מקנה לה היום יוקרה של "עיר עולם", שמעמיד אותה בשורה אחת עם לונדון, פריז וניו יורק. בדומה לערים גדולות ברחבי תבל, גם לתל אביב נהרו אנשים מכל המדינות והעמים. זוהי הזדמנות לפגוש אותם ולהכיר את סיפוריהם המיוחדים, ולעתים אף מוזרים.

 

אנחנו מתחילים את המסלול בבית ליאון רקנאטי, ברחוב מזא"ה 79 פינת דרך בגין - זהו מקום סואן ורועש שבו עוברות עשרות מכוניות בדקה, אך גם נגיש במיוחד באוטובוס. מיד בצעדים הראשונים שלנו, ניפרד משאון העיר ונלך בעיקר על רחוב מזא"ה, שהוא אחד הרחובות הירוקים והשקטים בתל אביב.

ליאון רקנאטי עלה ארצה מסלוניקי שביוון בשנת 1934. בהיותו איש עסקים ממולח, זיהה את פוטנציאל ההתגברות של הפעילות הכלכלית בארץ ישראל, ופתח בנק חדש בשם "בנק ארץ-ישראל לדיסקאונט" (גלגולו הנוכחי של הבנק הוא בנק דיסקונט המוכר לנו היום). כמו כן, יזם את הקמתו של הבית ברחוב מזא"ה 79 פינת דרך בגין 35.

בית ליאון רקנאטי נבנה במרחק מה מבתיה של תל אביב באותה תקופה, אך עם השנים העיר התרחבה והגיעה עד אליו ומעבר לו. בתים רבים נבנו באותה עת בסגנון הבנייה הבינלאומי, המכונה סגנון ה"באוהאוס", אך בית זה הוא אחד הגדולים שבהם. המרפסות המתעגלות שבחזית הבנייין נבלעות ברקע גורדי השחקים והכבישים המהירים האופייניים לאזור זה, אך מרגע שמבחינים בהן מגלים את יופיו וייחודו של בית זה. שימו לב לקווים הנקיים ולפשטות של המבנה, שהם מאפיינים בולטים של הסגנון האדריכלי שהפך את תל אביב לאתר מורשת עולמי.

אנחנו מתחילים ללכת על רחוב מזא"ה. עוברים בסך הכל חמישה-שישה בתים, ואנחנו ניצבים לצד התחנה הבאה שלנה - מעונות עובדים א', ב' ו-ג'. בצידו הצפוני של הרחוב, מימיננו, מזא"ה 67, 65 ו-63 הם מעונות עובדים א'. ממול, בבתים 64 ו-62, נמצאים מעונות עובדים ב' ו-ג'. חלקת הקרקע שעליה קמו המבנים הללו, שמזכירים בנייני רכבת בעיירות פיתוח, נתרמה לקרן הקיימת לישראל בתנאי שתקים במקום שיכון לפועלים, וכך אכן היה.

מודל המגורים הזה יובא ארצה ממרכז אירופה, שם נבנו שיכונים לפועלים לאחר מלחמת העולם הראשונה. הקמת מעונות העובדים בתל אביב הייתה ניסיון לפתור את בעיית יוקר בעיר. עם התגברות העלייה ארצה, מחירי השכירות הלכו והאמירו. באמצעות התארגנות קואופרטיבית, הצליחו הפועלים לחכור את הקרקע מהקרן הקיימת ולהקים לעצמם בניין תמורת הלוואה. את ההלוואה פרעו בתשלומים שהיו נמוכים משכר הדירה שהיה מקובל אז.

ההצלחה של מעונות עובדים א' הביאה את ההסתדרות לרכוש את הקרקע שמצידו השני של הרחוב, שם הוקמו מעונות עובדים ב' ו-ג'. להסתדרות היה אינטרס שהפועלים המאוגדים באמצעותה יהיו בעלי דירות בתל אביב, משום שבעלות על נכס בעיר הקנתה זכות הצבעה בבחירות לעירייה. היום זה נראה לנו מוזר שיבנו מגורים לחסרי אמצעים בלב תל אביב…

למעשה, רבים מהמשתכנים במעונות העובדים לא היו פועלים קשי יום, אלא פקידי ההסתדרות, בכירים במפלגת מפא"י, עורכי העיתון "דבר" וסופרים שהיו מזוהים עם הרעיונות הסוציאליסטים שמשלו אז ביישוב היהודי. ברח' מזא"ה 65 גר ברל כצנלסון, שהיה העורך הראשי של העיתון "דבר" ומראשי תנועת העבודה. הוא היה דמות כה חשובה בחיים הציבוריים, שמותו הפתאומי בשנת 1944 היכה את היישוב היהודי בהלם. על שמו נקרא רחוב בארי בתל אביב - שמו הספרותי של ברל כצנלסון.

אדריכל אריה שרון, שתכנן את מעונות העובדים בתל אביב, הגה את תכנית המתאר הארצית הראשונה של ישראל. כך, מעונות העובדים של שנות ה-30' התגלגלו לשיכונים שנבנו עשרים שנה מאוחר יותר בעיירות הפיתוח. כך התפשטה צורת הבנייה הזו - בניינים ארוכים שדירותיהם פונות לגינות רחבות בין הבניינים - אל כל הארץ. אולם, מה שעבד בצורה מסוימת בתל אביב, לא קצר הצלחה בפריפריה, ובנייני הרכבת בעיירות הפיתוח נתפשים כשגיאה תכנונית חמורה.

אנחנו ממשיכים ללכת, כשפתאום מצד ימין אנחנו מבחינים בחומת אבן מסתורית שנראית לא שייכת - נמתחת באלכסון בין הביתם, ועשויה מאבן כורכר חולית (בניגוד למלט ובטון המשמשים בבנייה מודרנית). חומה זו היא שריד לחווה טמפלרית שהוקמה כאן בשנת 1870, ונקראה חוות רוהאם על שם בני הזוג שהקימו אותה.

ארבעים שנה לפני הקמת תל אביב, הגיעו לכאן ראשוני הטמפלרים - גרמנים חדורי אמונה, שרצו להקים מושבות חקלאיות בארץ ישראל על מנת לזרז את תחייתו של ישו. בחוות הטמפלריות, שהחלו לקום בקרבת יפו באותה תקופה, גידלו ירקות, תפוזים, אפרסקים ומשמשים. מבין כל המושבות שקמו באזור יפו, זו שהשתמרה בצורה הנאמנה ביותר לתקופת פעילותה היא המושבה שרונה, שהפכה בשנות ה-40' לבסיס של הצבא הבריטי ואחר כך הייתה לחלק מבסיס הקריה, עד שנפתחה לציבור כמתחם בילוי ופנאי.

בעורפו של הבית ברחוב מזא"ה 57 נמצאת שקמה עתיקה. בשיר "גן השקמים" נכתב: "גדלה תל אביב מסביבה פרוורים / הכל בה תוכנן ונבדק. / נבנו בה כבישים נשכחו השקמים / והלבין אז ראשם מאבק… היום השקמים נעלמו ואינם - / רק שלט את שמם עוד מזכיר, / כמה ציפורים וספסל מיותם / ניצב בליבה של העיר." אז אם אתם רוצים לראות את אחת השקמים העתיקות הללו, שצמחו בחולות שעליהם נבנתה תל אביב, יש כאן הזדמנות נדירה. מומחים מעריכים את גילה של השקמה שמתחבאת בחצר האחורית בכ-500 שנה. רשות הטבע והגנים הציבה עליה שלט שמכריז עליה כערך טבע נדיר, אלא שזמנה קצוב ותוכניות בנייה חדשות מאיימות על כושר הישרדותה.

אנו ממשיכים לצעוד על רחוב מזא"ה, כשמשמאלנו מופיע מלון דיאגילב בכתובת מזא"ה 56, ששוכן בבית שהיה מערכת עיתון "הארץ" ובית הדפוס של העיתון. מדהים איך בית חרושת לעיתונים הפך ברבות השנים למלון בוטיק…

עיתון הארץ נוסד בירושלים בשנת 1919, ואחרי שנדד לרחוב מונטיפיורי בתל אביב קבע כאן את משכנו החדש. העבודה העיתונאית שנעשתה בבית זה המשיכה גם בזמנים הקשים ביותר. יומיים לאחר הכרזת העצמאות הופצצה תל אביב על ידי מטוסי חיל האוויר המצרי. אסון כבד נחת על בית הדפוס בהפצצה זו - חמישה פועלי דפוס נהרגו, חלק מן הבניין נהרס, ומחסן הנייר עלה באש. אבל עובדיו הנאמנים של העיתון לא אמרו נואש, ושעות אחדות לאחר האסון כבר הודפס גיליון המחרת של העיתון.

הרשו לעצמכם להיכנס למלון דיאגילב החולש על משכנו ההיסטורי של עיתון "הארץ". המלון קרוי על שם הכוריאוגרף ומבקר האומנות הרוסי סרגיי דיאגילב, שאישיותו הצבעונית והרב-גונית מהווה מקור השראה להלך הרוח של המלון. עיצוב הפנים הפרוע ותערוכות האמנות המתחלפות ירשימו אתכם. אולי תתפתו לקחת חדר במלון… ואם כבר פיתחתם רעב, תוכלו לגשת כאן ל-Backstage - בית אוכל עם הפרעת אישיות קלה (בית קפה בבוקר ופאב בערב) שפועל כמעט בכל שעות היום והלילה.

אנחנו ממשיכים על רחוב מזא"ה עד הצומת הקרוב, ואז פונים שמאלה אל רחוב גולדברג. רחוב זה קרוי על שם יצחק לייב גולברג - איש עסקים עשיר מווילנה, שתרם כספים רבים ומסר קרקעות שקנה בארץ ישראל לידי המוסדות הלאומיים. הוא גם היה הבעלים הראשון של עיתון "הארץ".

בעודנו הולכים על רחוב גולדברג, מצד שמאל אפשר להבחין בבניין חריג בנוף. בית גדול עשוי לבנים אדומות, המנוקד בחלונות זכוכית שלקוחים מזמנים אחרים. בניין זה היה בית חרושת לטקסטיל, שהוקם בפאתי העיר תל אביב בשנת 1924. הוא נקרא מפעל לודז'יה (כשם העיר ממנה הגיעו התעשיינים שיזמו את הקמת המפעל - העיר לודז' שבפולין). כעבור שנים אחדות נרכש המפעל על ידי אריה שנקר, שהפך אותו להצלחה אדירה. לימים יזם שנקר את הקמת "התאחדות בעלי התעשייה בארץ ישראל", שגלגולה הנוכחי הוא התאחדות התעשיינים.

בית חרושת לודז'יה

שורשיה של תעשיית הטקסטיל הישראלית, שהגיעה לשיאה בשנות ה-60' וה-70', נטועים בבית זה. היום אין כמעט זכר לתעשייה זו, שהייתה בעבר מקור פרנסה של ישראלים רבים. מטקסטיל עברנו להייטק, מתעשייה ישנה - לתעשייה חדשה.

אנחנו מגיעים לפינת רחוב נחמני, ופונים ימינה. נחמני הוא כינוי לרבי משה בן נחמן (רמב"ן), והרחוב נקרא כך על מנת שלא ליצור בלבול עם רחוב רמב"ם בתל אביב. אגב, בירושלים פתרו את הבעיה הזו בדרך ההפוכה - ישנו רחוב רמב"ן, בעוד שרמב"ם זכה שייקרא על שמו רחוב בן מימון. אנחנו מגיעים לצומת סואן שהוא הצטלבות רחוב נחמני עם רחוב יהודה הלוי. בפינה זו אפשר לעשות הפסקה קלה באחת החומוסיות - חומוס נחמני או חומוס בסאם.

אחרי החומוס אנחנו ממשיכים להתקדם על רחוב נחמני עד לפינת שדרות רוטשילד. אנחנו חוצים את הכביש כדי להגיע לשביל הולכי הרגל שבמרכז השדרה. לצד הקיוסק  ישנו לוח לציון ההכרזה של ארגון אונסק"ו על "העיר הלבנה" של תל אביב כאתר מורשת עולמי. מדי שנה בתחילת הקיץ חוגגים בעיר את אירועי "לילה לבן", כדי לציין את אותה הכרזה משנת 2003 שחלה על מאות בתים בסגנון הבאוהאוס. על אף שמבנים רבים בתל אביב מיועדים לשימור, במקומות רבים בעיר הוקמו מבנים חדשים. חלקם מעוצבים בסגנון פוטוריסטי היפר-מודרני, כמו המלון ברוטשילד 65 שנראה כמו חללית או משהו אחר שאינו מהעולם הזה.

אנחנו ממשיכים ללכת על שדרות רוטשילד מפינת רחוב נחמני צפונה אל פינת רחוב מזא"ה, מקיוסק אחד לקיוסק שני. אם עדיין לא עצרנו לאכול או לשתות, זו הזדמנות טובה לחטוף איזה כריך או להזמין קפה טוב. הקיוסקים הללו בשדרות רוטשילד הם המקום לראות ולהיראות בו. כשיושבים על הספסלים שלצידם, רואים את כל העיר חולפת אל מול העיניים - זה התיאטרון העירוני הכי מוצלח.

בפינת רחוב מזא"ה אנחנו רואים את בית אנגל בכתובת שד' רוטשילד 84. מאיפה המקום הזה מוכר לכם? בית זה קנה את פרסומו כשהופיע כל שבוע בטלוויזיה החינוכית, בפתיח של סדרת הטלוויזיה הכי ישראלית - "קרובים קרובים". זו אולי החשיבות הסמלית של הבניין, אבל החשיבות המעשית שלו גדולה אף יותר. זהו הבניין הראשון בארץ שנבנה על עמודים.

האדריכל יעקב רכטר השלים את לימודיו בפריז ב-1932. הוא הביא ארצה את צורת החשיבה המודרניסטית של האדריכל השוויצרי הנודע לֶה קוֹרְבּוזְיֶה, שעשתה מהפכה בעולם האדריכלות. בית אנגל בתל אביב הוא אחת מעבודותיו הראשונות של רכטר, והוא הבניין ש"העמיד את כל תל אביב על הרגליים", כי בעקבותיו נבנו בתים רבים על עמודים - לא רק בתל אביב, אלא בישראל בכלל. למעשה, עד לשנות ה-90' בנייה על עמודים הייתה צורת הבנייה הטיפוסית בישראל.

קומת הקרקע הייתה אמורה להמשיך את חלל הרחוב, ליצור זרימה והמשכיות, וגם לשמש כגינה ומרחב פתוח עבור דיירי הבניין. בפועל, רבים מהבניינים בתל אביב הפכו את קומת הקרקע לשטח חנייה. בבניינים שעוברים היום תהליך של התחדשות עירונית, החלל שבין העמודים מתמלא בחנויות או דירות, וכך קומת הקרקע נאטמת לתמיד. אם כך, בית אנגל גם שימש דוגמא לבניינים רבים שבאו בעקבותיו, וייתכן שבעתיד הוא גם יהיה הדוגמא האחרונה לבניין בסגנון הזה. כך חולפת תהילת עולם...

אנחנו פונים שמאלה משדרות רוטשילד לרחוב מזא"ה. יש כאן עלייה קטנה, ואנחנו חולפים ליד סופר "טיב טעם". אולי ניקח משהו לאכול ולשתות, כי בקרוב נגיע לסוף המסלול ויהיה אפשר לעשות פיקניק במיקום הכי חלומי בתל אביב.

מגדל המים מימין ובית בראון משמאל

אנחנו מגיעים להצטלבות רחוב מזא"ה עם רחוב אחד העם. כאן עומד בית בראון, שתוכנן על ידי אדריכל זכי שלוש. בדומה לבית אנגל, גם בית זה נאמן לאדריכלות המודרניסטית של שנות ה-30'. חזית הבניין הפונה לרחוב אחד העם ישרה לגמרי, אך כשממשיכים מעט על רחוב מזא"ה מבחינים בחזית של מרפסות מתעגלות שנפרסת מולנו כמו מניפה. שימו לב כיצד האדריכלות של התקופה דואגת להצללה של חלונות הבית ולמרפסות הגדולות. כך תל אביב התמודדה עם החום הקיצוני בתקופה שבה לא היו מזגנים.

אנחנו ממשיכים על רחוב מזא"ה ומגיעים אל מגדל המים בכתובת מזא"ה 36. מגדל המים נמצא כאן מאז ראשית שנות ה-20'. הטיפוס שעשינו קודם במעלה רחוב מזא"ה הוא רמז לכך שמגדל המים נבנה בראש גבעה שהתנשאה מעל בתיה של תל אביב באותה תקופה. משום שהיה ניתן לראות אותו מנקודות רבות בעיר, הוא הפך לאחד מסמליה של תל אביב הקטנה. בחג החנוכה, כל תושבי העיר היו יכולים לראות את הנרות שהודלקו בחנוכייה שהועמדה על ראש מגדל המים.

אנחנו הולכים עוד קצת על רחוב מזא"ה, ופונים שמאלה במורד רחוב מלצ'ט. כך אנחנו מגיעים לנקודת הסיום שלנו - כיכר המלך אלברט. בשנת 1933, תל אביב זכתה לביקור מלכותי - אלברט הראשון, מלך בלגיה, שהיה גם ידיד אישי של מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, הגיע לסיבוב בארץ ישראל. דיזנגוף קרא לכיכר על שם חברו הטוב. היום זה לא מקובל שראש העיר קורא לכיכרות על שם חברים שלו...

סביב הכיכר נמצאים כמה מהבניינים האיקוניים של תל אביב. בשנת 1924 נבנה כאן בית הפגודה. האדריכל אלכסנדר לוי תכנן אותו כשילוב של מזרח ומערב - הגג מזכיר פגודה ממזרח אסיה, הקשתות מתכתבות עם התרבות האיסלאמית, והעמודים כאילו נלקחו מיוון הקלאסית. סגנון זה הוא קולקציה של סגנונות, ולכן נקרא הסגנון האקלקטי. סגנון זה היה רווח בשנות ה-20', בשנות האופוריה שעברו על היישוב היהודי לאחר מתן הצהרת בלפור, שלמעשה הכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.

בית הפגודה הוא ציון דרך חשוב בתולדות בתי המגורים בתל אביב משתי סיבות - (1) זה היה הבית הראשון בתל אביב שהותקנה בו מעלית. (2) זה היה הבית הראשון בתל אביב שהוכרז כמיועד לשימור.

בשנות ה-30', האדריכלות האקלקטית פינתה את מקומה לסגנון הנקי יותר, סגנון הבאוהאוס, שכבר ראינו כמה דוגמאות שלו לאורך הטיול. ברחוב מונטיפיורי 48 היה בניין בסגנון הבאוהאוס, אך רק החזית הפונה לכיכר נשמרה, ומאחוריה הוקם בניין חדש. הרשו לעצמכם להציץ מעט פנימה ולראות את הניגוד החד בין הבניין המודרני לבין קו החזית הישנה. שימו לב גם לתבליט המיוחד שעל גבי החזית הישנה - הוא מחקה את צל עצי הפיקוס הנטועים בכיכר.

בית הפגודה

מה צריך לדעת? המסלול מתחיל בדרך בגין, קרוב לתחנות אוטובוס שבהן עוצרים קווים מכל רחבי גוש דן. שווה להגיע לתחילת המסלול בתחבורה ציבורית. רובו של המסלול מזגזג בין רח' מזא"ה ורח' נחמני, אז שימו לב לפניות ימינה ושמאלה (אין הרבה פניות, אבל שימו לב). במסלול זה יש כביש אחד ראשי (רח' יהודה הלוי) - חצו את הכביש בזהירות, במעבר חצייה. הרבה מהמסלול מוצל על ידי עצים, אך עדיין כדאי לבוא עם כובע אם תעשו את המסלול ביום קיצי בשעות הצהרים. בשעות הלילה קשה לראות חלק מהאתרים במסלול, אז מומלץ ללכת אותו כשיש אור יום. ספסלים ציבוריים פזורים בשד' רוטשילד. הקיוסקים בשד' רוטשילד וגם ה-Backstage במלון דיאגילב פתוחים מהבוקר המוקדם עד הערב המאוחר, גם בשבת. יש גם אפשרות לקנות מצרכים לפיקניק בסופרמרקט ברח' מזא"ה 42.

פעילות עם ילדים - המסלול הזה יכול לגרות את מוחם של ילדים סקרנים. את הילדים שמתעניינים בעולם הטבע אפשר להדליק על סוגי העצים השונים לאורך הרחוב. כבר בתחילת רח' מזא"ה ישנו מגוון רחב של עצים - פיקוס, דקל, אזדרכת ועוד. תנו להם לגלות בעצמם את סוג העץ באמצעות רישום מדוקדק של מאפיינים (היקף הגזע, גובה העץ, צורת העלה, השתרגות הענפים וכו'). אל תחששו מכך שאין לכם את התשובה - זה יעודד אותם לגלות אותה בעצמם. הילדים שפחות מתעניינים בטבע, אולי מתעניינים יותר באמנות. אפשר להדליק אותם על האדריכלות והאמנות שרואים במהלך המסלול. אפשר גם להביא בלוק דפים וצבעי עיפרון ולנסות לצייר את הבניינים שרואים לאורך המסלול. אפשר לצלם את המבנים שמציירים, ובסוף המסלול - להשוות בין הציורים לצילומים. לא חייבים להקפיד על הפרטים, אבל ההשוואה מעניינת כי היא תאפשר לכם לראות מה בדיוק מיוחד בכל בניין שציירתם, מה היו המאפיינים הכי בולטים שבחרתם לשים בציור. עוד רעיון - ספרו לילדים שהולכים לשמוע סיפורים על אנשים מהרבה מדינות שונות, וציירו יחד איתם את הדגל של כל מדינה שמוזכרת. לשם כך, תצטרכו להביא צבעים מהבית ואולי גם ספר של דגלים (או שפשוט תחפשו באינטרנט תוך כדי המסלול).

Comment