איך פתרו את מצוקת הדיור בשנים שלאחר קום המדינה? בנו שיכונים בכל הארץ עבור העולים החדשים. גם בתל אביב נבנו שיכונים לרוב, ממש "שיכון לכל פועל". כך נבנו שכונות חדשות ממזרח לרחוב אבן גבירול, והשכונות ממערב לו הפכו ל"צפון הישן". הסיור הזה חוזר ל"צפון החדש" של תל אביב, שכבר הספיק להתיישן בעצמו, כששכונות עבר הירקון גנבו לו את התואר "צפון תל אביב". כשהולכים בין בתי הרכבת של הצפון החדש, מגלים את השיכונים שנבנו על ידי איגודי עובדים, והם מזכירים לנו שהצפונים של פעם הם לא הצפונים של היום.

 

טיול בתל אביב || שיכון לכל פועל

בקצרה: הצפונים של פעם הם לא הצפונים של היום

משך זמן: עד שעתיים | דרגת קושי: מסלול קליל, הליכה מישורית, נגישות מלאה

(מפת המסלול)

 

בעבר היה כאן "בית העולים". הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה

אנחנו מתחילים את הטיול בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה (רח' לואי מרשל 25 פינת רח' שטריקר). המבנה המפואר של הקונסרבטוריון הושלם בשנת 2011, אך הוא לא מסגיר בדל של מידע על ההיסטוריה הארוכה של המקום.

המתחם הזה היה חלק משכונה, שנקראה "שכונת פועלים הצפון". השכונה הוקמה בשנת 1937 על ידי חברת "שיכון" ההסתדרותית. היא הוקמה על קרקע בתולית, מרוחקת מהשכונות שנבנו בעיר קודם לכן. גבולה המזרחי של תל אביב היה רחוב אבן גבירול, כך שזו הייתה אחת השכונות הראשונות שפרצו את הדרך להתרחבות של העיר מזרחה. מתכנני השכונה ניצלו את קרבתה לנהר הירקון, ושמרו רצועה לאורך הגדה הדרומית של הנהר שתיועד לגן ציבורי.

במקום שבו נמצא הקונסרבטוריון ניצב בעבר "בית העולים". הוא נועד לקלוט את העולים שזרמו ארצה בסוף שנות ה-30'. אולם, פרוץ מלחמת העולם השנייה הביאה להגבלת העלייה, ובית העולים נותר מיותם. בעקבות הפצצת חיל האוויר האיטלקי על תל אביב בשנת 1940, שגבתה קורבנות רבים והותירה מאות פצועים, הוסב בית העולים לשמש כבית חולים. שמו הרשמי היה "בית חולים ממשלתי למושבות העבריות", אך הוא כונה "בית חולים הירקון" בשל קרבתו לנהר. לאחר קום המדינה, מתקני בית החולים הועברו לתל השומר, ובמקום נפתחה אכסניה של הוועד למען החייל. בשנת 1981, הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה התמקם במבנה המקורי של "בית העולים", על גלגוליו הרבים. בשנת 2008 נהרס המבנה המקורי, והוחל בבניית מבנה מודרני שמשרת כמשכנו של הקונסרבטוריון עד היום.

כעת יוצאים לדרך - הולכים מערבה על רחוב לואי מרשל, פונים ימינה ברחוב ברנדייס ומיד פונים שמאלה לרחוב אריסטובולוס. רבים מהרחובות בקרבתנו נקראו על שם דמויות מממלכת החשמונאים - המדינה היהודית שקמה בארץ ישראל בעקבות מרד החשמונאים באימפריה היוונית (למשל, שמעון התרסי, יוחנן הורקנוס, יהודה המכבי, מרים החשמונאית, אנטיגונוס ועוד). יהודה אריסטובולוס היה הראשון מבית חשמונאי שהכתיר עצמו למלך, והוא היה למלך היהודי הראשון מאז שושלת בית דוד באה אל קיצה עם חורבן בית המקדש וגלות בבל. ממלכת החשמונאים הייתה למקור השראה עבור מנהיגי הציונות בעידן המודרני, משום שהיוותה דוגמא לריבונות יהודית בארץ ישראל, והם ביקשו "לחדש ימיה כקדם".

כפר קטן ושיתופי. רחוב אריסטובולוס

רחוב אריסטובולוס הוא אחד הרחובות הפנימיים של שכונה שהחלה להיבנות בסוף שנות ה-40', ושמה כשם החברה שהקימה אותה - רסקו. חברת רסקו הוקמה על ידי הסוכנות היהודית בתחילת שנות ה-30' על מנת להקים יישובים כפריים ושכונות מגורים בשולי הערים, שבה יתגוררו העולים שהגיעו מגרמניה (ה"ייקים"). שכונות רבות בארץ נקראו כשם החברה, שהוא תעתיק עברי לראשי התיבות של שמה באנגלית (RASCO - Rural And Suburban Settlement Company).

את השכונה תכננה אדריכלית לוטה כהן. היא תכננה בתים רבים בתל אביב וביישובים נוספים בארץ. רק בשנים האחרונות היא זוכה להערכה מחודשת כאחת הנשים הראשונות שפעלו בשדה האדריכלות של היישוב היהודי בארץ ישראל. בשנת 1921 עלתה ארצה מגרמניה, שם למדה את המקצוע (היא הייתה האישה השלישית בתולדות הפקולטה לאדריכלות של טכניון ברלין שהשלימה את לימודי האדריכלות). כהן עיצבה את שכונת רסקו בדומה לשכונות אחרות שתכננה עבור המעמד הבורגני - באווירה כפרית עם גינות ירק ושטחים משותפים רבים. שכונת רסקו גם נזכרת בשיר "רחוב שלמה המלך" מאת חיים חפר: "גשם קל ירד / העשירי למרץ, / ברחוב שלמה המלך / עמדת לידי / בתחנה לרסקו…"

אנחנו הולכים על רחוב אריסטובולוס עד קצהו, שם ניצב סניף של שירותי בריאות כללית ולצידו מתחיל שביל להולכי רגל. ממשיכים בשביל הולכי הרגל דרך הגינה, ומגיעים לרחוב דה האז, הקרוי על שם יעקב דה האז, אחד ממנהיגי התנועה הציונית באמריקה (ויד ימינו של לואי ברנדייס, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית וציוני נלהב, שגם הוא זכה שייקרא על שמו רחוב בקרבת מקום). פונים שמאלה ומגיעים לרחוב לואי מרשל - אף הוא קרוי על שם יהודי אמריקאי חשוב, מי שנחשב למנהיגה של יהדות ארצות הברית בשנות ה-20'.

ברחוב לואי מרשל 18 (פינת רחוב דה האז), נמצא בניין חדש למראה, מאוד שונה מבתי השיכונים שסביבו. במקום זה עמד קולנוע צפון, שנחנך ב-23 במרץ 1957 בהקרנה חגיגית של הסרט "ריצ'ארד השלישי" בכיכובו של השחקן האמריקאי המפורסם לורנס אוליבייה (על תפקידו בסרט זה זכה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר). אוליבייה היה אחד השחקנים הנערצים ביותר בשנות ה-50', והיה גם בן זוגה של השחקנית המפורסמת ויויאן לי, שגילמה את סקרלט או'הרה בסרט "חלף עם הרוח" ואת בלאנש דובואה בסרט "חשמלית ושמה תשוקה". משום שהיה אחד מאולמות הקולנוע המפוארים בתל אביב, נערכה כאן גם הפרמיירה של הסרט "אקסודוס", שצולם בחלקו בישראל ועלילתו מתארת את גבורתם של המעפילים והמגנים על המדינה הצעירה. אל הפרמיירה הגיע ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון עם רעייתו פולה.

פרשיית רצח שהרעישה את המדינה. קולנוע צפון

לפני שנמשיך לגלות את השיכונים שהוקמו בצפון החדש של תל אביב, נסטה מעט לפרשייה הזויה שהתרחשה בשנות ה-50'. חודשים ספורים לאחר שנחנך, קולנוע צפון היה לזירה של ניסיון שוד מזוין… ורצח. שודד רעול פנים ניסה לשדוד את קופת הקולנוע. לאחר שניסיונו נכשל, ניסה לפלס את דרכו החוצה דרך קהל האנשים שהגיע לצפות בסרט הצרפתי שהוקרן באותו ערב - "הנידון למוות ברח". הוא החל לירות באוויר, ואחר כך ירה שתי יריות לתוך הקהל, ונמלט אל תוך הלילה. בקהל היה מהנדס התעופה פידיה יעקב פְּיָאטֶלִי, שבנה מטוסים עבור איטליה הפאשיסטית, עד שסולק מתפקידו בשל מוצאו היהודי. הוא שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, כאן רתמו את כישרונו לבניית דאונים ערב קום המדינה. במהלך מלחמת העצמאות הקים את מחלקת ההנדסה של חיל האוויר, שהיה עדיין בחיתוליו. לאחר מכן, עבד במשרד הביטחון ומונה למהנדס ראשי ב"מכון הממשלתי לבדק מטוסים" - גלגולה הראשון של התעשייה האווירית. הוא הגיע להקרנה בקולנוע צפון כדי להעביר את הזמן. אשתו עמדה לעלות לטיסה לילית מאיטליה, והוא תכנן לאסוף אותה מנמל התעופה בלוד.

פיאטלי נפצע קשה מיריותיו של השודד האלמוני. באמבולנס הוא הספיק לבקש שיודיעו לאשתו שלא יגיע לאסוף אותה. הוא נפטר מפצעיו כעבור חמישה ימים. פרשיית הרצח הסעירה את המדינה הצעירה, משום מקרי רצח היו נדירים מאוד, ומשום שהרוצח לא נתפס במשך שנה שלמה לאחר מכן. קטטה סתמית בבני ברק הביאה לפיצוח המקרה. אחד מהמתקוטטים הודיע למשטרה על התגרה. המשטרה הגיעה לדירתו של עבריין שנודע בכינוי "טומי". בחיפוש בדירתו נמצאו חמישה אקדחים. בבדיקה בליסטית נמצא שאחד מהם הוא כלי הנשק שממנו נורה הכדור שהרג את המהנדס פיאטלי.

שמו האמיתי היה רפאל (רפי) בליץ. על אף שהודה במעשים, חזר בו מהודאתו עם פתיחת משפטו. כתב העיתון "מעריב" שדיווח על כך, וכן עורך העיתון, הואשמו בהפרת איסור ה"סוב יודיצה", לפיו מנועים כלי תקשורת מלחוות דעה על הליך משפטי בעודו מתנהל בבית המשפט. זו הייתה אחת הפעמים היחידות שבהן נושא זה הגיע לפתחו של בית המשפט. העיתונאי והעורך הורשעו, ובית המשפט העליון דחה את ערעורם, וקבע שלא יאפשר לכלי תקשורת להתערב במשפטים.

בסופו של המשפט, רפי בליץ הורשע ברצח, ונגזר עליו מאסר עולם. אולם, סיפור חייו ההזוי של "טומי", שהיה בסך הכל בן 24, עורר סימפטיה מהולה בעצב בקרב כל מי ששמע את סיפורו. הוא נולד בהולנד ב-1933. בזמן מלחמת העולם השנייה, בהיותו בן 7, מת אביו לאחר שנלקח על ידי הנאצים למחנה לעובדי כפייה. הוא נשלח למנזר שם שכח את מוצאו היהודי. אימו נישאה לחייל גרמני, ונולד להם בן בשם פטריק. לאחר המלחמה, האם הואשמה בשיתוף פעולה עם הנאצים וישבה בכלא, ואילו בניה - רפאל ופטריק - הגיעו ארצה בעליית הנוער. כשהשתחררה מהכלא, רצתה גם היא לעלות ארצה, אולם הובהר לה שתועמד לדין על פי החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם. היא החליטה להישאר בהולנד, אבל דרשה שפטריק, הצעיר מבין הבנים, יחזור אליה.

רפאל בן ה-17 ננטש. הוא הועבר ממסגרת למסגרת במה שתואר על ידי כתב עיתון "הארץ" רומן פריסטר כשרשרת של טעויות: "רפאל בליץ, חניך מנזרים, נער המתלבט בזהותו היהודית - לישיבה בבני ברק? משגה. רפאל בליץ, חולה קצרת, בעל ראייה לקויה - ללימודי מכאניקה בבית הספר של אורט? משגה. רפאל בליץ, צעיר חובב מוסיקה וסולד מאווירת משרדים - לבית ספר לפקידות בירושלים? שוב משגה. שגיאה רדפה שגיאה. רפאל בליץ מועבר ממקום למקום ואינו מוצא לעצמו מקום".

כמה שנים לאחר שנגזר עליו עונש מאסר עולם, "טומי" החליט לנסות לברוח מהכלא. ערב אחד בכלא רמלה הוקרן הסרט "באבט יוצאת למלחמה" בכיכובה של בריז'יט בארדו - כוכבת קולנוע נחשקת, שהצליחה ללכוד באותו ערב את תשומת הלב של האסירים והסוהרים כאחד. "טומי" ואסיר נוסף הצליחו לטפס על חומת הכלא ולהימלט. החיפושים הנרחבים אחריו נמשכו חודשים ללא הצלחה. "טומי" הגיע לצפון הארץ וחצה את הגבול לסוריה, שם הוא נתפס על ידי חיילים סורים שהחזירו אותו באופן לא רשמי לשטח ישראל. בשובו לכלא, פרסה עליו את חסותה לא אחרת מאשר אלמנתו של המהנדס פיאטלי, היינקה. היא הפכה לבודהיסטית, ובחרה לחמול על רוצח בעלה. היא נפגשה איתו פעמים רבות, ובהיותה כנרת מחוננת לימדה את "טומי" מוזיקה.

בעודו בכלא, רפאל בליץ נשא לאישה את אהובה מרגולין. היינקה פיאטלי נכחה בטקס החתונה. היא פעלה לשחרורו המוקדם, והוא אכן שוחרר מהכלא לאחר שריצה 15 שנות מאסר. הוא שינה את שמו, והחל ללמד מוזיקה, אך הואשם במעשים מגונים שביצע בתלמידותיו, וחזר לכלא. ביום השנה ה-20 למות בעלה, בחרה היינקה לסיים את חייה, כשהיא הטביעה את עצמה באגם באיטליה.

לואי מרשל פינת דה האז

עוזבים את האתר שבו עמד קולנוע צפון, שהפגיש בלילה אחד את כל הדמויות הטרגיות של הפרשייה ההזויה הזו. ממשיכים על רחוב לואי מרשל, כך שמספרי הבתים הולכים וקטנים. אפשר לעשות הפסקה קצרה בקפה "לואי" בפינת רחוב אנטיגונוס. בית הקפה הוא חלק ממרכז מסחרי קטן, ויש פה גם מכולת שכונתית נחמדה. בהמשך פונים ימינה ברחוב חוני המעגל, ועוצרים מול בניין שיכון גדול, אשר לו שלוש כניסות (חוני המעגל 2-4-6). בניין זה היה שיכון העובד הציוני.

בתקופת היישוב היהודי, וגם בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה, ההשתייכות המפלגתית הייתה קשורה לא רק בהשקפות פוליטיות, אלא גם במסגרות חינוכיות ובהזדמנויות כלכליות כמו תעסוקה ודיור. למעשה, המפלגה שאליה השתייכת קבעה במידה רבה היכן תגור ומי יהיו השכנים שלך, לאיזה בית ספר ותנועת נוער יילכו הילדים, באיזה קופת חולים תהיה חבר, וגם מה תהיה ההכשרה המקצועית שלך ומה יהיה מקום העבודה שלך.

היו הרבה מאוד מפלגות ותנועות בתקופת היישוב היהודי, שרבות מהן צמחו במזרח אירופה, ולאחר מכן "עשו עלייה". כך קרה עם תנועת "הנוער הציוני", שקמה בתחילת המאה ה-20, וחניכיה עלו ארצה בשנות ה-30'. תנועת "הנוער הציוני" הייתה חלק מהציונות הכללית, ובכך היוותה משקל נגד לתנועת "השומר הצעיר" הסוציאליסטית. הציונות הכללית ניצבה בתווך בין הציונות הסוציאליסטית של תנועת העבודה בראשות דוד בן-גוריון לבין הרוויזיוניסטים של זאב ז'בוטינסקי. כלומר, היא הייתה המרכז הפוליטי של פעם - לא סוציאליסטים כמו השמאל, ולא לאומנים כמו הימין. הציונות הכללית דגלה בליברליזם כלכלי ובמתינות מדינית, וחניכי תנועת "הנוער הציוני" דגלו בעקרונות אלו.

בהגיעם לארץ ישראל, חניכי "הנוער הציוני" הקימו ארגון עובדים לא סוציאליסטי בשם "העובד הציוני" בכדי להיות מיוצגים בהסתדרות העובדים. ארגון זה הקים עבור חבריו את השיכון שלפנינו, שנקרא גם שיכון ציונים כלליים ופרוגרסיביים (המפלגה הפרוגרסיבית הייתה מפלגת מרכז שנוסדה לאחר קום המדינה, וברבות הימים חברה לתנועת החרות בראשות מנחם בגין, אם כי חלק מחבריה שמרו על עצמאותם וחברו לאחר מכן למפלגת "שינוי").

סביבת "הצפון החדש" משופעת בשיכונים שנבנו על ידי ועדים ואיגודים מקצועיים לטובת חבריהם. ברחוב ברנדייס נבנה שיכון לקצינים, ולצידו נבנה שיכון עורכי הדין - שני השיכונים נראים זהים זה לזה, דבר המעלה את החשד שהקצינים ועורכי הדין יצאו לפרויקט הזה במשותף. מולם ניצב שיכון מורים, שבאחת מדירותיו התגורר לוין קיפניס, שהיה מורה בסמינר לוינסקי, אך הוא מוכר יותר כסופר ומשורר ילדים. מכירים את "אליעזר והגזר"? זה שלו. הוא גם כתב את השיר המוכר "מי יבנה בית": "מִי יִבְנֶה יִבְנֶה בַּיִת בְּתֵל אָבִיב? / מִי יִבְנֶה יִבְנֶה בַּיִת בְּתֵל אָבִיב? / אֲנַחְנוּ הַחֲלוּצִים / נִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב / הָבוּ חֹמֶר וּלְבֵנִים / וְנִבְנֶה אֶת תֵּל אָבִיב!"

אכן בנו את תל אביב. החלוצים, הקצינים, עורכי הדין, המורים ועוד. האזור הזה הפך לפופולרי מאוד לאחר קום המדינה, משום שקק"ל הקצתה בו מגרשים לכל התארגנות שרצתה להקים לעצמה שיכון. השטחים הללו סופחו לתל אביב לאחר מלחמת העצמאות, והשאיפה הייתה לבנות בהם באופן מיידי כדי לענות על הצורך בדיור בשנות העלייה הגדולה. עוד קבוצות שהקימו לעצמן שיכונים - עובדי בנק "קופת עם" (אחד הבנקים הראשונים שנוסדו ביישוב היהודי, והיה פעיל עד שנות ה-80', אז נרכש על ידי בנק לאומי), עובדי תיאטרון "אהל" (תיאטרון הפועלים הראשון בארץ ישראל, שהוקם בשנת 1926 ופעל תחת חסותה של ההסתדרות) ועובדי בנק הפועלים (נוסד על ידי ההסתדרות כבנק קואופרטיבי עבור מעמד הפועלים, ופועל היום כבנק מסחרי).

מול שיכון העובד הציוני, הוקם שיכון עובדי הבימה החדש. שיכון לשחקני הבימה הוקם כבר בשנות ה-30' באזור מרכז העיר (בין הרחובות דב הוז, פרוג וגורדון), אך העובדים מאחורי הקלעים זכו לשיכון רק בשנות ה-50' כשהוקם שיכון זה. אנחנו ממשיכים על רחוב חוני המעגל, חוצים את רחוב מרים החשמונאית אל שביל הולכי הרגל המוביל לרחוב אבן גבירול. משמאלנו מתנשא שיכון עובדי מלב"ן (מוסדות לטיפול בעולים נחשלים). תוכנית מלב"ן החלה בשנת 1949 ביוזמה משותפת של ארגון הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מטרת התוכנית הייתה לדאוג לרווחתם של העולים שלא יכלו להשתלב בשוק העבודה - נכים, קשישים וחולים.

מוכרת יותר ככיכר ה"קסטל". כיכר פרוכטר

אנחנו חוצים את הכביש כדי להגיע לכיכר פרוכטר, כיכר עירונית עם מזרקה ופסל חוצות ענק דמוי כד אפר, מעשה ידי הפסל גדעון גכטמן שהרבה לעסוק בייצוגים של מוות והנצחה. מול הכיכר ניצב בית "וואלה!" - פורטל האינטרנט העברי הראשון. הבניין שבו שוכנת חברת "וואלה!" הוקם בתחילת שנות ה-50' כבית מלון "קסטל". על אף שהמלון פעל רק כשנתיים, שמו שרד בסביבת הכיכר בזכות דוכן למכירת כרטיסים ה"קסטל", שהפך בשנים האחרונות לבית קפה, ובזכות תחנת מוניות ה"קסטל" שעדיין פועלת במקום.

לאחר שבית המלון נסגר, המבנה נרכש על ידי תנועת "הפועל המזרחי". קודם הזכרנו את הציונים הכלליים, שהיו חילונים וליברלים, וכעת נזכיר את המפלגות הדתיות ביישוב היהודי. תנועת המזרחי הוקמה על ידי הרב יצחק יעקב ריינס בשנת 1902 במטרה לפשר בין הציונות לבין המסורת היהודית. בניגוד לרבנים אחרים, שראו בציונים כמי שדוחקים את הקץ (כלומר, מקרבים את הגאולה באופן מלאכותי במקום לחכות למשיח), הרב ריינס ראה במעשה הציוני "אתחלתא דגאולה" - התחלה של גאולת העם היהודי עם השיבה לארץ ישראל והקמת מרכז רוחני בה (שם התנועה "מזרחי" הוא מעין ראשי תיבות של הביטוי "מרכז רוחני").

בהשראת תנועת המזרחי, קמה בשנות ה-20' תנועת "הפועל המזרחי". בין מקימיה היו חלוצים דתיים, שרצו לשלב בין המסורת היהודית לבין עקרונות סוציאליסטיים, וסיסמתם הייתה "תורה ועבודה". בשנות ה-50' התמזגו "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" למפלגה שנקראה בתחילה "חזית דתית מאוחדת", ואחר כך נקראה "המפלגה הדתית הלאומית" (מפד"ל), וכך הפך מלון "קסטל" לבית המפד"ל. כאן תוכננו המהלכים הפוליטיים של המפלגה, ובשנות ה-70' המפד"ל העבירה את תמיכתה מהמערך לתנועת הליכוד, והעלתה את מנחם בגין לשלטון. הרחוב הראשי הסמוך לבית המפד"ל נקרא על שמו של דוד צבי פנקס, ממנהיגי המזרחי ואחד החותמים על מגילת העצמאות. הפעילות בבית המפד"ל נמשכה עד שנות ה-90', אז קבעה המפלגה את מקום מושבה בירושלים. בשנת 2001 השתכנה במקום חברת "וואלה!", במהלך שמסמל את השינוי במעמדה של תל אביב ממרכז פוליטי לבירת היי-טק.

מלון "קסטל", שיכון מלב"ן ושיכון פועלי הנמל. אבן גבירול פינת פנקס

כעת תוכלו לעשות הפסקה בכיכר פרוכטר - זה המקום לנוח בו, להסתכל על העוברים והשבים ברחוב אבן גבירול הסואן, או לצפות ביונים שבאות לשתות מהמזרקה, או להביט במסכים של בית "וואלה!" המשדרים חדשות 24 שעות ביממה. בכיכר פועל סופרמרקט "שופרסל", שאפשר לקנות בו מצרכים לפיקניק. לחלופין, תוכלו לקנות משהו בקפה "קסטל", או לחצות את הכביש אל בית "וואלה!" שבו פועל סניף של קפה "ארומה". אחרי שחוצים את הכביש בחזרה לצידו המזרחי של רחוב אבן גבירול, פונים שמאלה. כאן מתחיל טור של חמישה בניינים (אבן גבירול 170-178), המרכיבים את שיכון פועלי הנמל.

שיכון פועלי הנמל הוקם לאחר מלחמת העולם השנייה על ידי עובדי נמל תל אביב שגויסו לצי הבריטי בזמן המלחמה. חמשת הבניינים הזהים זה לזה נבנו על ידי חברת רסקו. בניגוד לבניינים האחרים לאורך רחוב אבן גבירול, שנבנו בצמידות מחניקה, בין הבניינים של שיכון פועלי הנמל נשמרו מרווחים משמעותיים כדי לספק לכל בניין חצר רחבת ידיים. בחצרות נשתלו עצי הדר (תפוזים, לימונים וקלמנטינות), וגם עצי שסק וגויאבה. החיים בשיכון נסבו סביב העבודה בנמל, ועל קירות הבניינים הוצבו לוחות מודעות, ובכל ערב נתלה עליהם סידור העבודה של עובדי הנמל ביום המחרת.

כעת נחצה דרך אחת החצרות בכיוון מזרח, כדי לחזור לרחוב מרים החשמונאית. מעברו השני של הרחוב הוקם שיכון נוסף לעובדי הנמל, שנקרא שיכון עובדי הנמל הציווילים. אלו היו עובדי הנמל שלא שירתו בצבא הבריטי, ובשל כך הוגדרו כציווילים (אזרחים, לא חיילים). השיכון כלל שני בניינים, שלכל אחד שלוש כניסות (ברחוב מרים החשמונאית 10-20) ובניין נוסף בעורפם, בכתובת אנטיגונוס 4. בהמשך רחוב אנטיגונוס נבנה שיכון הכבאים.

ממשיכים ללכת אל הכתובת מרים החשמונאית 15. כאן הוקם שיכון עובדי בית ברנר, שהיה מקום מושבה של מועצת הפועלים בתל אביב, ואחד הגופים הפוליטיים החזקים מבין התנועות הסוציאליסטיות ביישוב היהודי.

יחיאל מוהר רכש כאן דירה, ובנו עלי מוהר התגורר בה. שיכון הסופרים

ממשיכים ללכת על רחוב מרים החשמונאית ומגיעים לכיכר מילאנו. מימין ניצבים השיכונים בתחילת רחוב דה האז, שנבנו על ידי ועד עובדי התזמורת הפילהרמונית והסתדרות המורים. בקצה כיכר מילאנו ניצבים כמה בתי קפה שכונתיים המשקיפים אל המדשאה הירוקה. אנחנו פונים שמאלה כדי להגיע לכתובת יהודה המכבי 2, כאן הקימה אגודת הסופרים העבריים שיכון לחבריה. אחת הדירות בשיכון נקנתה על ידי המשורר יחיאל מוהר, שחיבר את שירי להקת הנח"ל "יא משלטי", "מול הר סיני", "הורה היאחזות" ועוד. בדירה התגורר אחר כך בנו, הפזמונאי עלי מוהר, שכתב את השירים "העיקר זה הרומנטיקה", "שיר נבואי קוסמי עליז", "נגיעה אחת רכה", "שיעור מולדת", "שיר השיירה" ועוד.

אנחנו חוצים את רחוב יהודה המכבי, פונים ימינה ומיד שמאלה כדי להמשיך ברחוב מרים החשמונאית. משני צדדנו נפרס שיכון סלע, כשם חברת השיכון של הסתדרות העובדים הלאומית שיזמה את הקמתו. כאן שוכנו ותיקי תנועת בית"ר ולוחמי אצ"ל ולח"י. בתקופת שלטון מפא"י (גלגולה ההיסטורי של מפלגת העבודה), אנשי המחנה הלאומי התקשו מאוד להתברג לעמדות מפתח במשרדים ממשלתיים, בסוכנות היהודית, בהסתדרות העובדים ובקק"ל. על אף הקשיים, הצליחה חברת סלע להקים שיכונים לחבריה בערים רבות בישראל.

אנחנו ממשיכים אל הכתובת מרים החשמונאית 27, כאן נבנה שיכון מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת). זו הייתה מפלגת שמאל סוציאליסטית-מרקסיסטית. היום קשה לקבל את העובדה שחבריה תלו מודעות אבל עם היוודע דבר מותו של מנהיג ברית המועצות יוזף סטאלין. בכך השלמנו את כל המנעד הפוליטי, ממפ"ם ותנועת העבודה, דרך הציונים הכלליים והמפד"ל עד הרוויזיוניסטים. ליברלים, דתיים, סוציאליסטים ולאומיים - גם בימין וגם בשמאל התארגנו קבוצות רכישה, וכך נבנה הצפון החדש של תל אביב. כך ההשתייכות המפלגתית שיחקה תפקיד חשוב בימים שבהם תל אביב הייתה מרכז שוקק של פעילות פוליטית.

סימל את הפריצה אל מעבר לירקון. גשר בר יהודה בבניינו

בקצה רחוב מרים החשמונאית אנחנו מגיעים אל גשר בר יהודה, המסמל את הפריצה של תל אביב אל מעבר לירקון. בשנות ה-60' כבר היו מספיק שכונות בצידו השני של הנהר, ונהגתה תוכנית לבניית גשר שיחבר את תל אביב עם השכונות שמעבר לירקון. בנייתו של הגשר התעכבה, והוא נחנך לבסוף בדצמבר 1970. הגשר קרוי על שם ישראל בר יהודה, ממנהיגי מפ"ם.

כדי לחזור אל נקודת ההתחלה, פונים ימינה ברחוב בני דן (אפשר גם להתקרב אל נהר הירקון ולטייל לאורכו). בהתלכדות רחוב בני דן עם רחוב ברנדייס ניתן להבחין בשיכון נוסף של פועלי הנמל, שחלקו משמש היום כאכסניית נוער. זהו למעשה שיכון פועלי הנמל המקורי, שהוקם בשנות ה-30', טרם מלחמת העולם השנייה. בבניינים הללו התגוררו גם אנשי "הבחרות הסוציאליסטית", היא המשמרת הצעירה של מפא"י, מפלגת פועלי ארץ ישראל (גלגולה הראשון של מפלגת העבודה). חברי "הבחרות הסוציאליסטית" ניהלו את חייהם בצורה של קומונה, מעין קיבוץ עירוני. פונים ימינה אל רחוב ברנדייס, וממשיכים ישר עד הקונסרבטוריון.

 

מה צריך לדעת? הצפון החדש של תל אביב כבר לא חדש. רבים מהשיכונים במסלול זה נבנו בשנות ה-40' ובשנות ה-50' כמבני רכבת, שחובבי האדריכלות לא ירבו מהם נחת. העיקר במסלול הזה הוא ללמוד על צורת החיים של אותה תקופה, ואת האופן שבו נבנתה תל אביב על ידי ועדי עובדים, מפלגות והתארגנויות נוספות. הרבה פינות ירק מעניינות נמצאות לאורך המסלול, ומספקות אווירה כפרית קרוב לרחובות הסואנים של העיר. אווירה שכונתית יותר אפשר למצוא במרכז המסחרי ברחוב לואי מרשל פינת רחוב אנטיגונוס עם קפה "לואי" והמכולת השכונתית, הפתוחים מבוקר עד ערב מראשון עד שישי. קפה "קסטל" בכיכר פרוכטר וקפה "ארומה" בבית "וואלה!" פתוחים מבוקר עד ערב בכל ימות השבוע, כך שאפשר להגיע אליהם אם יוצאים לטיול בשבת. אם חשקה נפשכם לעשות פיקניק עם מצרכים שתקנו במקום, דעו שסופרמרקט "שופרסל" סגור בשבת, אך מרחק קצר ממנו נמצא סניף של רשת "טיב טעם" הפתוח שבעה ימים בשבוע.

פעילות עם ילדים - לא פשוט להסביר לילדים את צורת החיים של פעם. ספרו להם את הסיפורים, ותנו להם לשאול את השאלות "מה זה שיכון?", "אילו מפלגות יש היום?" וכו'. את הסיפור על רצח המהנדס פיאטלי בקולנוע צפון אפשר להשמיט במידה והילדים עדיין לא בשלים לשמוע על סיפור מסעיר כל כך. המרחקים בין השיכונים קצרים למדי, כך שאפשר לתת לילדים לנווט משיכון לשיכון. אפשר להכין מראש כרטיסיות, למשל, כרטיסייה עם הכיתוב "שיכון הסופרים - יהודה המכבי 2". הילדים ינווטו את דרכם אל הכתובת, ויצטלמו עם השלט על רקע הבית המתאים. הדובדבן בקצה הטיול הוא ההגעה לנהר הירקון, אז גם אם הילדים לא במצב רוח ללמוד הרבה על ההיסטוריה, אפשר לקצר את הדיבורים וללכת לרוץ קצת בפארק.

וואו! איזה יופי, הגעת עד לפה. כנראה שזה מעניין אותך. רציתי לספר לך שאפשר להירשם לקבלת עדכונים במייל (בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש, ולא יותר מפעם בשבוע). ואם נהניתם, אז למה לא להראות את זה? עשו לייק 👍 לעמוד הפייסבוק TLVXP כדי להביע את הערכתכם. ואם באמת התחברתם, ואתם רוצים לפגוש אותי על אמת, אני מאוד אשמח שתזמינו אותי להדריך סיור בתל אביב במיוחד עבורכם - כתבו לי. ואם אתם הולכים ומטיילים בתל אביב לפי המסלול הזה, הוסיפו כאן למטה בתגובות את החוויות שלכם מהטיול וטיפים למטיילים אחריכם.

Comment