טיול בתל אביב || חשמל באוויר

(מפת המסלול, גרסא להדפסה)

שכונת היוקרה של המייסדים, שהפכה למקום הכי נמוך בתל אביב, מתגלה מחדש כמתחם עם האווירה הכי מחשמלת בעיר.

משך זמן: עד שעתיים | דרגת קושי: מסלול קליל, הליכה מישורית, נגישות מלאה

 

אנחנו מתחילים את הטיול בתחנת האוטובוס שברחוב מקווה ישראל. בתחנת האוטובוס הזו עוצר קו 5, אולי הקו הכי תל אביבי שיש, שייקח אתכם ישירות ממרכז העיר אל נקודת ההתחלה שלנו. הולכים כמה צעדים מערבה (נגד כיוון התנועה בכביש) ומגיעים אל מבנה שבראשו כתוב "בית יעקבזון". זהו אחד הבתים המרשימים ביותר בסביבה, אבל זו תחרות קשה - רבים מהבניינים בגן החשמל הם מבנים לשימור. בטיול הזה נפגוש כמעט את כל הסגנונות האדריכליים שהפכו את תל אביב לשמורת טבע של בתים היסטוריים. כאן נמצא בעצם "פארק היורה" של הבניינים לשימור - פה אפשר למצוא את כל ה"דינוזאורים", מכל התקופות ומכל הסגנונות.

מי שהקים את הבית שמולו אנו עומדים הוא זלמן יעקבזון, שעלה ארצה מרוסיה בסוף המאה ה-19, ומשפחתו הייתה בין המשפחות המייסדות של המושבה רחובות. זו הייתה תקופת העלייה הראשונה, עוד בטרם נבנתה תל אביב, והחלוצים עסקו בהקמת מושבות חקלאיות בתמיכת הברון רוטשילד (ראשון לציון, זכרון יעקב, רחובות ועוד). אלא שרבים מהם לא הצליחו להתבסס מספיק כדי להתפרנס מעמל כפיהם, ונאלצו לחזור לאירופה כדי לשרוד. כך עשה יעקבזון, כשנסע ללימודים בסורבון שבפריז, במטרה לשוב לארץ ישראל לאחר מכן. בשנות ה-20' הצטרף לחברת "כרמל", ששיווקה את היין שיוצר ביקבי ראשון לציון לקהילות יהודיות בכל העולם. יעקבזון היה למנהל סניפי לונדון והמבורג של החברה, וכך החל לשלוח ידו בעסקים.

בהיותו בן 28, יעקבזון הכיר את שושנה, ונשא אותה לאישה. שימו לב לצירוף מקרים מיוחד - שושנה היא בתו של זלמן דוד לבונטין, שאנו עומדים בפינת הרחוב הקרוי על שמו. גם לבונטין עלה ארצה בעלייה הראשונה, ולא הצליח להיאחז בקרקע. הוא היה בין מייסדי ראשון לציון, אך נאלץ לחזור לאירופה יחד עם משפחתו ולבסס את עצמו כבנקאי. הוא מעולם לא ויתר על היישוב היהודי בארץ ישראל, ובעודו באירופה ייעץ לנשיא הקונגרס הציוני, בנימין זאב הרצל, להקים זרוע פיננסית שתתמוך בפעילות הציונית. הרצל שמע לעצתו, ומינה אותו למנהל "אוצר התיישבות היהודים" - גוף שנועד לממן את רכישת ארץ ישראל מידי הסולטן התורכי. לבונטין ראה בכך הזדמנות לגאול אדמות ולהלוות כספים למתיישבים בארץ ישראל, ובמסגרת פעילותו הקים את בנק אַפַּ"ק (אנגלו-פלסטיין קומפני) - הבנק הראשון שתמך בהתיישבות היהודית בארץ ישראל, ונתן הלוואות לאיכרי המושבות.

בשנת 1903 נפתח ביפו הסניף הראשון של בנק אפ"ק, תחת ניהולו של לבונטין. יפו הייתה עיר הנמל הראשית בארץ, ושימשה כשער לארץ ישראל עבור אנשים וסחורות שהגיעו מעבר לים. לכן, זה היה המקום המתאים ביותר לעשות בו ביזנס. מתוך יפו תצמח אחר כך העיר תל אביב, שתהפוך למרכז הפיננסי של היישוב היהודי בארץ ישראל, ולימים - של מדינת ישראל. למעשה, כמעט כל הבנקים הישראלים מיקמו את ההנהלה הראשית לא רחוק מאיתנו, בלב ההיסטורי של תל אביב. ומה קרה לבנק שהקים לבונטין? בנק אפ"ק עבר גלגולים רבים והיום אנחנו מכירים אותו בתור... בנק לאומי. אז הנה, עכשיו אנחנו מכירים את מנהל הבנק!

לאחר שחזרו ארצה, שני הזלמנים עשו גדולות ונצורות למען היישוב - זלמן דוד לבונטין עסק בבנקאות, וחתנו, זלמן יעקבזון, עסק בפרדסנות ובייצוא פרי הדר. מכירים את "תפוזי Jaffa"? אלו התפוזים שיעקבזון היה מייצא - התפוזים שגדלו בפרדסי יפו. היום כבר אין פרדסים סביב יפו, וכבר לא שולחים תפוזים לאירופה דרך נמל יפו, אבל עד היום תוכלו למצוא את המותג "Jaffa" על תפוזים מסוימים, לעתים כאלה שגדלו ב… סין. בימי המנדט הבריטי, יעקבזון הרחיב מאוד את עסקיו. הוא נטע פרדסים חדשים, וגם ניהל חברות שנועדו לאגד את פעילותם של כל הפרדסנים היהודים תחת ארגון גג משותף. למעשה, פרי הדר היה הענף הכלכלי הכי חשוב של ארץ ישראל באותה תקופה. אם היום אנחנו ה- Startup Nation, אז היינו ה- Orange Nation.

זוכרים את שושנה? בתו של לבונטין, אשתו של יעקבזון? גם היא ראתה חשיבות גדולה בפיתוח הארץ, ונרתמה לעשייה. יחד עם נשים נוספות, שושנה הקימה את "הסתדרות נשים ציוניות" - אחד מארגוני הנשים שהיו פעילים ביישוב היהודי בארץ ישראל. יחד עם חברותיה, נלחמה למען שוויון זכויות בין נשים לגברים. למעשה, שושנה הייתה אחת הפמיניסטיות הראשונות בארץ ישראל. "הסתדרות נשים ציוניות" הבטיחה את זכות ההצבעה של נשים בבחירות למוסדות הלאומיים ביישוב היהודי, וגם דאגה לשירותי חינוך, בריאות ורווחה לנשים עובדות. לבסוף, "הסתדרות נשים ציוניות" התמזגה אל תוך ארגון ויצ"ו, הפועל עד היום כארגון נשים ציוני.

בית יעקבזון נבנה בשנות ה-30', בתקופה שבה עסקיו של זלמן יעקבזון פרחו והיה לו די ממון לרכוש חלקת אדמה גדולה ולהקים בה בניין גדול עם דירות, משרדים וחנויות. האדריכל עמנואל הלברכט הוא שתכנן את המבנה לפי עקרונות הסגנון הבינלאומי, וכך עיצב מבנים רבים נוספים בתל אביב וברמת גן. בשנות ה-20', הלברכט שהה בצ'כיה, וספג את המודרניזם האמנותי שפרץ באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה. המודרניסטים רצו לנקות את האמנות מסממנים לאומיים, בשל הזוועות שהתחוללו במלחמה העולמית בשם הלאומיות, ולכן הייצוגים החזותיים הופשטו לתפקודים בסיסיים דמויי מכונה. שימו לב כיצד הבניין מאמץ את דימוי המכונה במשחק של נפחים וצורות (חלונות עגולים לצד חלונות מלבניים, פינות ישרות לצד פינות מתעגלות).

כשאנחנו מביטים בבית יעקבזון אנחנו רואים דוגמא למה שהפך את תל אביב לשמורת טבע של בניינים היסטוריים - הסגנון הבינלאומי. סגנון זה קרוי גם סגנון ה"באוהאוס" על שם בית הספר בגרמניה שבו פותח. הוא מאופיין בפשטות, כלומר, הוא לא כולל קישוטים, פסלים או כרכובים מעוצבים, והאסתטיקה שלו מורכבת מקווים נקיים ומצורה א-סימטרית. אדריכלי הסגנון הבינלאומי תכננו את הבניינים כך שיהיו פונקציונליים - כמו "מכונה למגורים". לכן, כל אלמנט בבניין, יש לו תפקיד, כמו שלכל בורג במכונה יש תפקיד. החלונות בגרם המדרגות נועדו לספק אור טבעי ואוורור. המרפסות הארוכות תוכננו כך שבכל שעות היום יהיה בהן צל. בתל אביב של שנות ה-30' - עיר ים תיכונית בלי מזגנים - הפונקציונליות של הסגנון הבינלאומי התאימה מאוד.

הציצו באלמנטי הפרזול המעטרים את הדלתות והחלונות, וכך תתרשמו מהעיצוב המודרניסטי של שנות ה-30', שהיה אז חדשני ופורץ דרך. היום אנחנו רואים את זה וחושבים "איזה וינטאז'..." מי שהקפידה על השימור של האלמנטים הללו היא האדריכלית ניצה סמוק. בשנות ה-80' סמוק הייתה היחידה שדיברה בשבחי הבניינים המתפוררים בתל אביב. בעוד רבים הביטו בבתים הישנים ובסגנונות של פעם, מתוך מחשבה שעדיף להרוס אותם עד היסוד ולבנות מגדלים חדשים, סמוק הביטה בהם אחרת. היא יצרה את התערוכה "עיר מן החולות", שהעלתה על נס את מגוון סגנונות האדריכלות של תל אביב מראשיתה, ובייחוד את הסגנון הבינלאומי. הבתים שנבנו בסגנון זה כונו "העיר הלבנה", משום הלובן הבוהק של החזיתות הנקיות, המסוידות למשעי. בעקבות פעילותה של סמוק, החלו להבחין בייחודיות של הסגנון, ובשנת 2003 ארגון אונסק"ו - ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם - הכריז על "העיר הלבנה" בתל אביב כאתר מורשת עולמית. למעשה, "העיר הלבנה" היא אחד האוספים הגדולים והמגוונים ביותר של בניינים בסגנון הבינלאומי, שהשתמרו עד ימינו.

בית יעקבזון הוא מהבניינים המאוחרים יותר במתחם גן החשמל, כך שהוא למעשה נמצא בקצה השכונה. בואו נתחיל ללכת על רחוב לבונטין (עם כיוון התנועה בכביש), וכך גם נגיע למרכז השכונה וגם נחזור אחורה בזמן - משנות ה-30' חוזרים אחורה לשנות ה-20', אז לב השכונה החל להיבנות. בתחילת הדרך היא נקראה "רמת השרון". איך זה ייתכן, אתם בוודאי שואלים. הרי יש כבר את העיר רמת השרון. ובכן, העיר רמת השרון נוסדה בערך באותה תקופה, אבל היא הייתה אז מושבה שנשאה את השם "עיר שלום". שכונת רמת השרון הוקמה על ידי סוחרים אמידים שיכלו להרשות לעצמם להקים בתי מידות יפהפיים. הרחוב שבו אנחנו הולכים - רחוב לבונטין - נקרא בפיהם "רחוב השרון", והוא היה הרחוב הראשי של השכונה. השכונה נקראה רמת השרון, משום שהיא הוקמה על גבעה נמוכה שהשקיפה על הדרך שהובילה למושבה הטמפלרית שרונה, ולאזור השרון. דרך זו קיימת עד ימינו - בעבר היו נוסעות בה כרכרות רתומות לסוסים, אך היום נוסעות בה מכוניות והיא נקראת דרך בגין.

אנחנו עוצרים מול שלושה בתים מסוגננים - לבונטין 18, לבונטין 16 ולבונטין 14. הסגנון הבינלאומי (ה"באוהאוס"), שמתאפיין בפשטות ופונקציונליות, היה הסגנון הרווח בשנות ה-30', אך הסגנון שקדם לו והיה רווח בשנות ה-20' הוא סגנון מלא בקישוטים שנקרא "הסגנון האקלקטי". שלושת הבתים שמולם אנחנו עומדים עוצבו בסגנון האקלקטי, שנקרא כך משום שהוא קולקציה, כלומר, אוסף של סגנונות שונים. ארץ ישראל של שנות ה-20' הייתה בליל של תרבויות - השלטון העות'מאני אמנם פינה את מקומו לשלטון הבריטי, אך הנורמות האירופאיות שהגיעו לכאן התערבבו עם המנהגים הטורקים ששרדו בארץ ישראל. היו גם יחסי גומלין בין האוכלוסייה הערבית המקומית לבין העולים היהודים שהגיעו בעיקר ממזרח אירופה. הסגנון האקלקטי שילב בין מזרח ומערב, בדיוק כפי שארץ ישראל באותה תקופה הייתה שילוב של מזרח ומערב. לכן, אנחנו רואים אלמנטים אוריינטליים, כמו חלונות מקושתים, יחד עם אלמנטים מתרבות המערב, כמו עמודים קלאסיים.

גם אם לא מדקדקים בפרטים הקטנים, שמים לב מיד שהבתים הללו נועדו לפאר את יושביהם ולהרשים את המבקרים בשכונה. הצהרת בלפור, שניתנה בשנת 1917, הכירה לראשונה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. בשנים שלאחר מכן, היישוב היהודי היה באופוריה. תחושת הביטחון בחידוש החיים הלאומיים הרקיעה שחקים, ולא פלא שבתקופה זו נבנו הבתים הכי מושקעים שנועדו למסד את הקשר עם הקרקע ולחגוג את הימצאותה של קהילה יהודית עם תרבות עברית בארץ ישראל. דווקא הסגנון האקלקטי - המקושט, החגיגי והצעקני - מושך היום פחות תשומת לב מהסגנון הבינלאומי - הפשוט, הנקי והמופנם. הסגנון האקלקטי חגג את הפרטיקולריות של העם היהודי, בעוד הסגנון הבינלאומי היה אוניברסלי מעצם הווייתו. שני הסגנונות הללו, שבאו בזה אחר זה תוך זמן קצר, מעטרים היום את הלב ההיסטורי של תל אביב בערבוביה.

נתמקד באחד משלושת הבתים - הבית בלבונטין 16, שהיה שייך למשפחת אבושדיד. משפחת אבושדיד הירושלמית הייתה מהמשפחות הנכבדות של העדה הספרדית באמצע המאה ה-19, עוד בטרם החלו העליות הציוניות לארץ ישראל. בתקופה זו, היישוב הישן נחלק לעדות שונות, שישבו בארבע ערי הקודש - חברון, טבריה, צפת וירושלים (אלו נקראו גם "ארבע ארצות"). העדה הספרדית הייתה אז האליטה של היישוב היהודי, והרב הראשי של העדה, שנקרא "הראשון לציון", גם זכה להכרה מטעם השלטון העות'מאני ולתואר "חכם באשי", שפירושו ראש חכמי הדת.

כבן לאליטה הספרדית בירושלים, אברהם אבושדיד זכה לחינוך הטוב ביותר - תחילה למד בבית הספר אליאנס, ואחר כך גם בבית הספר של הטמפלרים (הכת הגרמנית שהגיעה ארצה במחצית השנייה של המאה ה-19 במטרה להקים מושבות חקלאיות ועל ידי כך להכשיר את הקרקע לתחייתו של ישו; שרידי מושבות הטמפלרים נמצאים בעמק רפאים בירושלים, למרגלות הגנים הבהאיים בחיפה, במתחם שרונה בתל אביב ובמקומות נוספים בארץ). כבר מגיל צעיר, אבושדיד שלט בעברית, ערבית, צרפתית, גרמנית וטורקית. עם השכלתו הרחבה הוא התקבל לאוניברסיטה באיסטנבול. את לימודי הרפואה סיים בהצטיינות, ואף קיבל אות כבוד מאת הסולטן התורכי. בפתחה של המאה ה-20 חזר לירושלים והחל לשמש כרופא. למעשה, הוא היה מראשוני ילידי הארץ שהוסמכו בתואר דוקטור לרפואה, והיה גם אחד הרופאים הראשונים של היישוב היהודי בארץ ישראל. לימים נמנה בין מייסדי אגודת הרופאים העבריים. פעילותו ארוכת השנים זכתה לתשבוחות רבות, עד כדי כך שגם הטמפלרים בירושלים מינו דווקא אותו לתפקיד רופא המושבה הגרמנית על אף שלא היה נוצרי כמותם.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, אבושדיד התיישב ביפו ופתח מרפאה פרטית. עם התפתחותה של תל אביב, היה אבושדיד לאיש ציבור פעיל - כיהן כשופט שלום, שימש כנציג הספרדים בוועד הקהילה, וכן ייסד את לשכת "מוריה" של אגודת הבונים החופשיים, הממשיכה לפעול עד היום תחת מעטה של מסתורין. בזכות ייחוסו המשפחתי ופעילותו רבת השנים, צבר הון רב. ניתן להיווכח בכך לפי הבית המרשים שבנה בשכונת "רמת השרון" בימיה הראשונים. ממנו גם ניתן ללמוד על אופי השכונה בימיה הראשונים, ועל כך שנוסדה על ידי אנשים אמידים שהקימו בה אחוזות מפוארות. בערוב ימיו, אבושדיד השקיע חלק מכספו בגאולת אדמות אום-ח'אלד באזור השרון. על האדמות הללו נמצאת היום… נתניה.

מי ששכנע את אברהם אבושדיד לקנות את האדמות שיהיו ברבות הימים לעיר נתניה היה גיסו - איתמר בן אב"י. מוכר לכם השם? אולי מספר הילדים "הבכור לבית אב"י" מאת דבורה עומר, שעורר מחדש את העניין בדמותו ההיסטורית. לאיתמר הייתה משימה לא קלה מהרגע הראשון שנולד. כבנו של מחייה השפה העברית, אליעזר בן יהודה, הופקדה בידיו המשימה להיות הילד העברי הראשון. בן יהודה עשה אותו לילד הראשון בעידן המודרני שרכש את השפה העברית כשפת אם.

בירושלים של תחילת המאה ה-20, איתמר בן אב"י חיזר אחרי לאה אבושדיד באחד הרומנים הסוערים שנודעו ביישוב היהודי. אליעזר בן יהודה היה העורך של עיתון "האור", אחד העיתונים הראשונים שיצאו לאור בעברית בארץ ישראל. בנו היה מפרסם בעיתון שירי אהבה שיועדו ל"אלה" (שמה של אהובתו בשיכול עיצורים). במשפחת אבושדיד לא התלהבו מהמחזר, שהיה ממעמד חברתי נמוך יותר - עיתונאי דלפון ממוצא אשכנזי. כזכור, בטרם הגיעו עולים רבים ממזרח אירופה, האליטה של היישוב היהודי הייתה מורכבת מהמשפחות הספרדיות. נישואין בין העדות השונות לא היו מקובלים, אבל שיריו של בן אב"י נגעו לליבה של לאה אבושדיד. היא הודיעה לבני משפחתה כי לא תסכים לאף שידוך עם גבר אחר, חרף התנגדותם. בינתיים, שיריו של המחזר הצעיר הלכו ונעשו קודרים יותר. באחד השירים תיאר איתמר בן אב"י את האקדח שבו יעשה שימוש, אם לא יוכל להתאחד עם אהובתו. לבסוף, הם הורשו להינשא, אם כי משפחת אבושדיד התעקשה על תקופת אירוסין של כשנתיים, כדי לבחון את מחויבותו של בן אב"י.

ידוע כי הזוג המפורסם התגורר בבית אבושדיד כאן בשכונת "רמת השרון" למשך תקופה קצרה. איתמר בן אב"י, שנודע גם כנואם כריזמטי, נהג לעמוד על מרפסת הבית ולערוך חזרות בקול רם מול העוברים והשבים. מצבו של הבית הידרדר עם הזמן, ובשנת 1995, בהיותו אחד מהמבנים הראשונים שיועדו לשימור בתל אביב, עבר תהליך שיפוץ ושיקום. עיצובו מחדש של המבנה כלל את חידושה של החזית המקורית ותוספת קומות מאחורי חיפוי זכוכית. כך, קל להבחין בין הבניין המקורי לבין התוספת המודרנית.

לצד בית אבושדיד ישנו שביל הולכי רגל שנקרא "שביל האור". נעלה בו כדי להגיע אל רחוב החשמל ואל התחנה הבאה שלנו - תחנת הכוח הראשונה בארץ ישראל. בפינת שביל האור ורחוב החשמל נאתר שלט כחול של המועצה לשימור אתרים שמציין את המקום ההיסטורי הזה.

בשנת 1856, יפו החלה להתעורר מתרדמתה. העיר העתיקה הזו, שמוזכרת כבר בתנ"ך, התנערה מן העבר והחלה לצעוד אל העידן המודרני. אניות הקיטור חיברו בין ארץ ישראל לעולם הגדול, והיו כמה שניצלו את ההזדמנות כדי לתקוע יתד בארץ הקודש. את הטמפלרים כבר הזכרנו, והם אלו שהקימו את המושבה החקלאית שרונה ומושבות אחרות בארץ ישראל, אבל לפניהם הגיעו גם קבוצות של צליינים מארצות הברית ומאנגליה. הכומר האוונגליסטי אלפרד אייזקס מהעיר לסטר שבאנגליה נחת כאן בשנת 1856. הוא קנה חלקת קרקע גדולה במקום שבו אנו עומדים, ורצה להקים בה "חווה לדוגמא" (Model Farm), שתשמש גם כמקור פרנסה וגם כמרכז לפעילות מיסיונרית. החווה פעלה עד סוף המאה ה-19, אז נמכרה למשפחה ערבית מיפו. בשנות ה-20' של המאה ה-20, התארגנה קבוצת יזמים יהודים שהחליטו לקנות את שטח החווה. זו הייתה תקופה של פריחה כלכלית ושל אופוריה ביישוב היהודי על רקע הצהרת בלפור. משפחת רוקח, שעסקה בגאולת אדמות עבור היישוב היהודי ובפיתוח ענף הפרדסנות באר ישראל, עמדה בראש קבוצת הרכישה.

באותה עת חיפש היזם פנחס רוטנברג שטח מתאים להקמת תחנת כוח חדשה. תוכניתו הייתה לנצל את הזרימה בנהר הירקון על ידי הקמה של תחנת כוח הידרו-אלקטרית, אך הוא לא הצליח להשיג את הקרקעות לשם כך. במקום זאת, הוא הצליח להשיג חלק מהשטח של "מודל פארם", ובו הוקמה תחנת הכוח הראשונה של חברת החשמל לישראל, שפעלה באמצעות מנועי דיזל. לקראת קיץ 1923 רגשה תל אביב, כשמודעות בעיתונים בישרו כי בקרוב יוכל הציבור להזמין אספקת חשמל מהחברה של רוטנברג. הלקוחות הראשונים של החברה היו בני הזוג דיזנגוף - מאיר דיזנגוף, ראש העיר הראשון של תל אביב, ואשתו צינה דיזנגוף. הגברת דיזנגוף הייתה זו שחתמה על חוזה אספקת החשמל הראשון בארץ. חתימתה של אשת חברה מפורסמת הבטיחה שרבים מתושבי תל אביב יבואו בעקבותיה.

ההצלחה הייתה אדירה, ותור של אנשים השתרך מחוץ למשרדיה החדשים של חברת החשמל. ב-29 במרץ 1923 התכבד רוטנברג בלחיצה על הכפתור שהחל להזרים חשמל לבתי תל אביב. פעילותה של החברה נתפשה כחלק מבניית הבית הלאומי, והחשמל - כחלק מהמודרניות שהיהודים מביאים לארץ ישראל. גם ערביי יפו ראו זאת באופן דומה, ולכן סירבו במשך שנים לקניית "חשמל יהודי". לבסוף, גם עיריית יפו התחברה למפעל של רוטנברג, והחלה להאיר את רחובותיה במאור חשמלי. מסופר שפקידי עיריית יפו שחתמו על חוזה אספקת החשמל עשו זאת בידיים רועדות, כאילו בגדו בעמם.

משהתמקמה חברת החשמל במקום זה, נקרא הרחוב שבו אנו עומדים בשם "רחוב החשמל". בחלוף הזמן, שכונת "רמת השרון" נשכחה מלב, והמקום החל להיקרא מתחם "גן החשמל". חברת החשמל עדיין נמצאת כאן - בניין תחנת הכוח הראשונה הפך למקום מושבה של הנהלת חברת החשמל. בשנות ה-80' הוקם בשטח התחנה גם מגדל בן 16 קומות, שבו שוכנים משרדים נוספים של החברה, וניתן לזהות אותו מהמקום שבו אנו עומדים. אז אולי תקפצו רגע לשלם את חשבון החשמל...

אנחנו פונים ימינה והולכים על רחוב החשמל (עם כיוון התנועה) עד שנבחין משמאלנו במגדל מים ברחוב החשמל 12. מגדל המים הוקם בשנת 1925, והוא כנראה המבנה הראשון בארץ שנבנה כולו מבטון מזוין. המגדל נבנה בסמוך לבאר מים שנחפרה בימים שבהם פעלה כאן "החווה לדוגמא". עד היום ניתן להבחין בשרידי הבאר שנחפרו באמצע המאה ה-19 כדי להשקות את הפרדסים ב"מודל פארם". הקמת חברת החשמל על שטח החווה התאפשרה בזכות הנגישות למים, שהיה להם חלק בתהליך ייצור החשמל. בשנת 1948, בזמן מלחמת העצמאות, מגדל המים שימש כעמדת תצפית של כוחות ההגנה. הייתה חשיבות אסטרטגית לעמדה זו, שצפתה מנקודה גבוהה על כל המרחב שסביבה, ושמרה על תחנת הכוח של תל אביב מפני פורעים ערבים. ברבות השנים נפתחה חנות מכולת בשם "שער הזול" בקומת הקרקע של מגדל המים. בשנת 1999 המגדל עבר שיקום ושיחזור בידי חברת החשמל והמועצה לשימור אתרי מורשת, תוך כדי הסבת המבנה לבית כנסת עבור עובדי חברת החשמל.

אנחנו ממשיכים על רחוב החשמל עד לפינת רחוב ברזילי, ומביטים על הבית הכחול בכתובת החשמל 10 - גם הוא עבר תהליך שימור מדוקדק, שעליו ניצחה אדריכלית ניצה סמוק. בית זה נבנה במקור בשנת 1925 על ידי האדריכל דב טשודנובסקי, שתכנן בניינים רבים בתל אביב בסגנון האקלקטי. למעשה, כבר ראינו אחד מהם - הבית ברחוב לבונטין 18, לצד בית אבושדיד. האדריכל טשודנובסקי החל את דרכו בארץ ישראל כפועל בניין. פעם אחת מהנדס הבניין שבו עבד הציג בפניו את השרטוטים. טשודנובסקי העיר לו על פגם קל שמצא בתוכניות הבניין. למחרת הוצע לו תפקיד כמהנדס. זמן קצר לאחר מכן יצא לדרך עצמאית כקבלן ואדריכל, והבית שמולנו הוא אחד הפרויקטים הראשונים שלו. עם הכסף שעשה מעבודתו רכש חלקת אדמה מצפון לתל אביב, במסגרת התיישבות חדשה שנקראה "עיר שלום". הוא נכנס לעבודה הציבורית כחבר בוועד המושבה. כשנקראו חברי הוועד לדון בשם חדש למושבה, הציע טשודונבסקי את שמה של השכונה התל אביבית שבה הוקמו הבניינים הראשונים שעיצב, וכך העיר רמת השרון קיבלה את שמה.

אנחנו חוצים אל הגן שבמרכז השכונה, שבפי רבים נקרא "גן החשמל", אך שמו הרשמי הוא גינת השרון. מרגע שרחוב השרון הפך לרחוב לבונטין, שכונת רמת השרון נעלמה מהמפה, וגם הגינה איבדה את שמה המקורי, ובימינו רק החניון התת-קרקעי שפועל מתחת לגינה עוד נקרא "חניון גינת השרון". כאן אפשר לעשות הפסקה קצרה וליהנות מהריאה הירוקה שבמרכז השכונה. כאן גם המקום לשחזר את המהפך הענק של מתחם גן החשמל בעשורים האחרונים.

(צלם לא ידוע, התמונה באדיבות שולה וידריך, חוקרת העיר תל אביב-יפו)

גינת השרון היא הגן הציבורי הוותיק ביותר בתל אביב שעדיין משמש כגן. מאז 1925, גינת השרון היא הריאה הירוקה של השכונה. מעבר לפעילות היומיומית שהייתה בגן בשנותיו הראשונות, היו נערכים כאן גם טקסים ואירועים ציבוריים, למשל, טקס הבאת ביכורים בחג השבועות. שכונת רמת השרון הייתה שכונת יוקרה של אנשי עסקים אמידים שבנו בה בתי מידות, אלא שברבות השנים הבניינים הלכו והתפוררו והדירות בשכונה כבר לא היו אטרקטיביות כבעבר. בבניינים המוזנחים נפתחו מסגריות ומוסכים. בשנות ה-60', בניינים רבים בשכונה נהרסו והפכו לחניונים. הייתה גם תוכנית להרוס את גינת השרון ולהופכו לבניין רב קומות עם חניון תת קרקעי.

אחת הסיבות לכך שהגן יועד להריסה הייתה שהשכונה הפכה למוקד של זנות. במכתב למערכת שפורסם בעיתון "מעריב" בשנת 1968, נכתב "בלי מורא ובלי בושה מסתובבות כמה פרוצות ברחוב ברזילי - ליד גינת השרון - ומנהלות מסחרן בגלוי… ועד הדיירים כבר פנה בפאטיציה [עצומה] החתומה על ידי מאות דיירים לעירייה, למשטרה ולכנסת - אך ללא הועיל". עצי הצאלון שהשתרגו מעל הגינה הפכו אותה מצד אחד לריאה ירוקה, אך מצד שני גם למקום חשוך שאיפשר פעילות מפוקפקת במרחב הציבורי בשעות הלילה. הגן נודע בייחוד כמוקד של גברים בזנות וכאזור מועד לפורענות.

מתחם גן החשמל החל לחדש את פניו בתחילת המאה ה-21, אז הוטמן חניון תת קרקעי מתחת לגינת השרון, ואדריכלות הנוף של הגינה שונתה כדי לאפשר לאור טבעי לחדור פנימה. התחדשות הגינה הייתה כמו טיפה שנוחתת במקווה מים, וסביבה נוצרות אדוות - כך התחדשות הגינה השפיעה לטובה על כל המתחם שסביבה. בתי המלאכה הוותיקים פינו את מקומם לחנויות מעצבים, הבניינים המתפוררים עברו תהליכי שיקום ושימור, ועסקים חדשים זרמו אל המקום שהפך לטרנד. האווירה שהתפתחה במתחם גן החשמל בשנים האחרונות זיכתה את המקום בתואר אחת השכונות הכי היפסטריות בעולם, לפי הטלגרף הבריטי.

אנחנו חוצים לצידה השני של הגינה כדי להגיע לבניין ברחוב לבונטין 5. זהו בית אגודת פרדס, שתוכנן בשנות ה-30' על ידי האדריכל זכי שלוש בסגנון ה"אר דקו". סגנון זה הוא מעין שלב ביניים - בין הסגנון האקלקטי מלא הקישוטים לבין הסגנון הבינלאומי הנקי. האבטיפוס של אדריכלות האר דקו הוא בניין האמפייר סטייט בניו יורק. סגנון אדריכלי זה לקח השראה מהתיעוש הגובר של תחילת המאה ה-20, תוך יצירת שילובים חדשים של חומרי בנייה (כמו זכוכית ופלדה). השפה העיצובית מאדירה את העולם המתועש המודרני, עם אסתטיקה גיאומטרית של קווים ישרים שמתרוממים מעלה. בסגנון זה כבר אין קישוטים מעשי ידי אמן, אלא שכפול מכני בלבד.

אגודת פרדס הקימה כאן את בניין המשרדים הראשי שלה, לאחר שביססה את עצמה כקואופרטיב המוביל של הפרדסנים היהודים בארץ ישראל. כזכור, ענף הפרדסנות בארץ ישראל של שנות ה-30' היה כמו ההייטק הישראלי של ימינו - הענף הכלכלי הכי חשוב ומקור לגאווה. הפרדסנות העברית צמחה בשנות ה-30' בקצב שיא. בתחילת העשור היו 30 אלף דונם פרדסים שעובדו בידי יהודים, ובסוף העשור היו 150 אלף דונם, כלומר, פי חמישה! רוב התפוזים נשלחו לחו"ל בארגזי עץ מיוחדים, כשכל תפוז נעטף בנייר משי עם עיצוב מיוחד, שחגג את המותג "Jaffa Oranges". ערב מלחמת העולם השנייה, הגיע ייצוא התפוזים לשיא של 15 מיליון תיבות פרי הדר. הפרדסנים מאגודת פרדס היו אחראים לכ-3 מיליון תיבות, כלומר, כ-20% מייצוא ההדרים. אפשר להשוות את אגודת פרדס של אז לחברות ההייטק המפורסמות שנמצאות לא רחוק מכאן, בשדרות רוטשילד.

היישוב היהודי ראה באגודת פרדס לא רק כוח כלכלי, אלא גם גוף לאומי. כמו החשמל של רוטנברג, כך גם התפוזים של אגודת פרדסנים נתפשו כחלק מהמפעל הציוני. מלאכת הבנייה של בית פרדס חולקה בין פועלים מהזרמים השונים של התנועה הציונית - חלק מהפועלים היו מסונפים להסתדרות בראשות דוד בן-גוריון, וחלק מהפועלים היו רוויזיוניסטים מתנועתו של ז'בוטינסקי. כך, השקפות פוליטיות - שמאל וימין - שיחקו תפקיד חשוב בחלוקת העבודה בעת הקמת בית פרדס. כמו כן, בעיתות מצוקה כלכלית, פועלים מחוסרי עבודה היו באים לכאן, ופוצחים בשביתה עד שהנהלת האגודה הייתה מוצאת להם תעסוקה. באחת הפעמים נכנסו 31 פועלים לבית האגודה ופצחו בשביתת שבת עד שבאה המשטרה ופינתה אותם. למחרת נכתב בעיתון "על 31 שנכנסו לפרדס" - משחק מילים על הסיפור התלמודי "ארבעה שנכנסו לפרדס": "בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... אחר קיצץ בנטיעות, רבי עקיבא יצא בשלום".

אנחנו ממשיכים על רחוב לבונטין (עם כיוון התנועה) עד לפינת רחוב אלנבי ופונים שמאלה כדי להגיע לצומת מחומש שהוא מפגש הדרכים הבאות: רחוב אלנבי, דרך יפו, רחוב העלייה, דרך בגין ורחוב החשמל. בצומת זה הייתה בעבר כיכר, שנקראה כיכר המושבות. נגיע אל הרחבה שבין דרך בגין ורחוב החשמל, שבה נמצא לוח מודעות עגול, ועליו מוצגות תמונות היסטוריות מימיה הראשונים של הכיכר - מעין מוזיאון זעיר של התקופה שאנחנו מדברים עליה. מכאן היו יוצאות כרכרות, ואחר כך גם אוטובוסים, אל מושבות יהודה - לפתח תקווה במזרח, לרחובות וראשון לציון בדרום. הרחבה שבה אנו עומדים הופקעה מידי בעלי הקרקע, שהיה יכול לבנות כאן בניין גדול בהרבה, אך נאלץ להצטמצם כדי לפנות מקום לרציפי התחבורה הציבורית. גם היום אנחנו רואים כאן עשרות אוטובוסים ממהרים לחצות את הצומת הסואן.

אנחנו חוזרים אל השקט של מתחם גן החשמל, בהולכנו על רחוב החשמל לבית מס' 7. עשור לאחר שתכנן את הבית הראשון שלו בשכונת רמת השרון, האדריכל דב טשודונובסקי זיהה את השינוי בשדה האדריכלות. הוא פגש את האדריכלים היהודים שברחו בשנות ה-30' מגרמניה והביאו לכאן סגנון חדש - סגנון האדריכלות הבינלאומי. אפשר לזהות את השינוי שעברה האדריכלות המקומית בין שתי יצירות של טשודונובסקי - הבניין ברח' החשמל 7 כל כך שונה מהבניין ברח' החשמל 10. בין הסגנון הבינלאומי לסגנון האקלקטי פעורה תהום, אבל כאן יש לנו את אותו אדריכל שבהפרש של עשר שנים בסך הכל תכנן שני בניינים במרחק כמה מטרים זה מזה.

הבניין ברח' החשמל 7 שימש כבניין משרדים של חברת החשמל. שימו לב לפינת הבניין המתעגלת - זהו אחד מסימניו הייחודים של הסגנון הבינלאומי בתל אביב. האדריכלים שברחו מגרמניה הנאצית הגיעו לכאן כפליטים באוניות, ובמובן מסוים הם לא בנו אוניות על החוף - הסגנון הבינלאומי ביקש להתאים את עצמו לכל מקום ולכל תרבות, כלומר, להיות אוניברסלי, בינלאומי, חוצה גבולות. ומהו הדבר מעשה ידי אדם שהוא הכי בינלאומי, הכי חוצה גבולות? הפינות המתעגלות על מרפסותיהן משוות לבנייני הסגנון הבינלאומי מראה של אוניה.

אנחנו שוב חוצים אל צידה השני של גינת השרון כדי להגיע לרחוב לבונטין פינת רחוב ברזילי. הצעירים שמסתובבים ברחוב ברזילי היום יכולים היו לשאת בגאון את הכינוי המזלזל "קפה ברזילי" - סלנג משנות ה-50' שתיאר את הצעירים שיושבים "על הברזלים" בחוסר מעש ומלהגים. אנחנו מתקדמים על רחוב ברזילי (עם כיוון התנועה) וחולפים על פני עסקים חדשים, שנפתחו במתחם גן החשמל לאחרונה, וגם על פני עסקים ותיקים, שנמצאים כאן עשרות בשנים. אנחנו מגיעים אל פינת רחוב מקווה ישראל, ורואים מולנו את הגדר של אתר העבודות של תחנת אלנבי. כאן נחפרת בימים אלו תחנת רכבת תחתית, שצפויה להיחנך בשנת 2021. העבודות מבוצעות על ידי נת"ע (נתיבי תחבורה עירוניים) הבונה את הרכבת הקלה בגוש דן. אלא שבמקום הזה הייתה כבר רכבת! בעבר הייתה כאן מסילת רכבת ששימשה חלק מקו הרכבת בין יפו לירושלים, שנחנך בשנת 1892. כלומר, בקרוב תחזור הרכבת אל התוואי שבו עברה לראשונה לפני יותר ממאה שנה. ברקע ניתן לראות את גורדי השחקים שנבנו בשדרות רוטשילד בשנים האחרונות. אנחנו פונים ימינה ברחוב מקווה ישראל, ופונים שמאלה בהזדמנות הראשונה. הסמטה שבה אנחנו עוברים נטולת שם, כאילו מחכה למישהו שיעשה גדולות ונצורות ויזכה להנצחה על כך. אולי אתם תזכו יום אחד שהסמטה הזו תיקרא על שמכם?

בקצה הסמטה אנחנו פונים ימינה ומגיעים אל "אברהם הוסטל". קשה לקרוא למקום הזה אכסנייה, אז אולי ראוי יותר לקרוא לו מלון של תרמילאים. תיירים מכל העולם מגיעים להשתכן פה, כי זה אחד המלונות הנגישים ביותר מבחינת העלות. חלק מהתיירים גם עובדים בחדר האוכל של ההוסטל בתמורה למקום לינה. בבניין זה הייתה מרכזת טלפונים של חברת בזק, שהוקמה בשנות ה-30' ואליה חוברו כל קווי הטלפון בעיר. זו הייתה גם מרכזת הטלפונים האוטומטית הראשונה בתל אביב. אפשר להיכנס לאברהם הוסטל גם אם אינכם מתכוונים להישאר לישון. בייחוד שימו לב לחדר האוכל המיוחד של ההוסטל, שהוא שילוב של חדר אוכל בקיבוץ עם חלל עבודה הייטקי ומעוצב. אפשר גם לעלות אל גג ההוסטל כדי לסיים את הסיור בתצפית על אתר העבודות של הרכבת הקלה ועל קו הרקיע המתפתח של תל אביב בפרט וגוש דן בכלל. מגג ההוסטל גם אפשר לראות את בית המכס - מבנה קטן בין הנתיבים של רחוב הרכבת. זהו שריד לתחנת הרכבת יהודה הלוי שהוקמה בשנות ה-30' על מסילת הרכבת בין יפו לירושלים.

* טיול זה נכתב בתמיכת מעג"ל גן החשמל

מה צריך לדעת? מתחם גן החשמל כולל סוגים שונים של בתי עסק - בתי אוכל מגוונים, מבתי קפה היפסטרים ועד מסעדות יוקרתיות, מדוכן של סנדלר ועד לחנויות מעצבים. הסיור במתחם גן החשמל מאפשר להכיר את ההיסטוריה של המקום, אבל חשוב גם להכיר את ההווה שלו, אז תרשו לעצמכם לחרוג מדי פעם מהמסלול כדי לראות את מה שמעניין אתכם. ברחובות השכונה אין הרבה עצי צל, אבל כן אפשר לנוח תחת עצי הצאלון בגינת השרון. המסלול מתאים יותר לשעות היום, אם כי אפשר ללכת אותו גם בשעות הערב ולראות את הבניינים המיוחדים בגרסתם הלילית. ברחוב ברזילי פינת רחוב החשמל ישנו סופרמרקט, אז אפשר לקנות בו מצרכים ולעשות פיקניק בגינה ממול. כמו כן, אפשר לעשות הפסקה באחד מבתי האוכל הטרנדיים של מתחם גן החשמל.

פעילות עם ילדים - אפשר להכין מראש כל מיני הפעלות שקשורות לסיפורה של השכונה. למשל, בהקשר של ענף הפרדסנות בארץ ישראל, אפשר להביא תפוזים, וגם ניירות וטושים, כך שהמטרה היא לשחזר את האופן שבו היו ממתגים את תפוזי Jaffa. הילדים יידרשו לצייר את המותג המפורסם או לעצב אותו מחדש. רעיון נוסף לפעילות הוא משחק "מצא את ההבדלים" בין הבניינים ברחוב החשמל 10 ורחוב החשמל 7 - שני בניינים שהם אבטיפוס של הסגנון האדריכלי של תקופתם, שנמצאים קרוב מאוד זה לזה, וכך הילדים יכולים להתרוצץ ביניהם (רק לשים לב שלא חוצים את הכביש) ולאתר בעצמם את ההבדלים הסגנוניים.

 

וואו! איזה יופי, הגעתם עד לפה. כנראה שזה מעניין אתכם. אם אתם מטיילים בתל אביב לפי המסלול הזה, הוסיפו כאן למטה 👇בתגובות את החוויות שלכם מהטיול וטיפים למטיילים הבאים.

ואם נהניתם, אז למה לא להראות את זה? עשו לייק 👍 לעמוד הפייסבוק TLVXP כדי להביע את הערכתכם. ורציתי לספר לכם גם שאפשר להירשם לקבלת עדכונים במייל - בכל פעם שאני מפרסם משהו חדש, ולא יותר מפעם בשבוע.

ואם באמת התחברתם, ואתם רוצים לפגוש אותי על אמת, אני מאוד אשמח שתזמינו אותי להדריך אתכם בסיור מיוחד בתל אביב - כתבו לי ✍

Comment